כץ, יצחק (“איציק”)

בן דוד וסימה. נולד ביום ט' במרחשון תש"ז (3.10.1946) בגרמניה ועלה לארץ עם משפחתו בטרם מלאה לו שנה. הוא למד בבית הספר היסודי בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן, גדל והתפתח כ"צבר" לכל דבר והמשיך בלימודיו במוסד החינוכי "גלבוע" בבית אלפא. הוא השקיע הרבה מזמנו בלימודים ועם זאת מצא פנאי לפעילות ספורטיבית, בעיקר בענפי השחייה והטניס. כאשר היה בחברת הבוגרים במוסד החינוכי, הוא נבחר להיות מדריך בקן התנועה, לאור חוות הדעת של המחנכים בתנועה על כושר מנהיגותו ומשום היותו בין התלמידים הטובים בבית הספר. הוא היה תומך נלהב ברעיונות הקיבוץ והתנועה, ובכל הוויכוחים בחוג המשפחה היה מגן על דעותיו בלהט רב. נער עליז היה ומקובל מאוד בקרב חבריו. תחביבו העיקרי היה הצילום ולכל מקום שהלך לקח את המצלמה אתו. הוא אהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ ולהנציח במצלמתו את השעות היפות שבילה בחיק הטבע. הוא גויס לצה"ל בנובמבר 1964. עם גיוסו חלה תפנית בחייו. נציגי התנועה החינוכית ניסו לשדל אותו לפנות להדרכה למשך שנה, אך הוא בשלו: "הצבא קודם". הוא עבר קורס מ"כים ולאחר מכן סיים קורס קצינים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים ואת שירותו הסדיר סיים בדרגת סגן. בצה"ל התבלט משכמו ומעלה. הוא היה מלא מרץ נעורים. היה מאורגן ומסודר ותמיד היה ראשון להתגבר על קשיים ולהיחלץ לעזרת חבריו. כאשר היה מגיע לחופשה הביתה היה מפיג כל מצב רוח עגום בקרב הסובבים אותו, השותים בצמא את סיפורי עלילותיו. בשעות אלה אהב לתת את קולו בשיר ואף לרקוד. הוא גמר אומר בלבו שאם ישתחרר מהצבא יצטרף ללהקת רוקדים. לאחר שחרורו חזר לקיבוץ והשקיע את כל מרצו ולהטו בעבודה, כדרכו בכל דבר שעסק בו. כל מכריו חשו כי בקיבוץ מצא, סוף סוף, את מקומו ובו ילמד וישא בעול התפקידים שיוטלו עליו. אולם מפקדיו בצה"ל לחצו עליו לחזור לשירות כי המצב בגבולות החמיר וגאתה פעילות המחבלים. יצחק התלבט הרבה ולבסוף החליט לחזור לצה"ל, בתחילה באישור הקיבוץ ושנה לאחר מכן האריך את שהותו בצה"ל, ללא אישור. הוא עסק בפעילות צבאית מאומצת לאורך הגבולות, מבקעת הירדן ועד רמת הגולן: מארבים בלילות ומרדפים אחרי מחבלים בימים. הוא הפך להיות דמות מוכרת בקרב היחידות שהיו מוצבות לאורך הגבולות. כקצין היה אופטימי מאוד והאמין בכוחו של צה"ל. ביטחונו העצמי, קור רוחו ויכולתו לשקול היטב את פעולותיו, הפכו לשם דבר. דאגתו לחייליו הייתה ממש אבהית. הוא טיפל בהם ובבעיותיהם האישיות והרבה אף לסייע להם בעניינים שמחוץ למסגרת הצבאית, לכן היה אהוד עליהם, על אף החומרה הרבה בה נהג בעת יציאה לקרב. הוא נפצע לראשונה בעת קרב עם מחבלים, אך רוחו לא נפלה בקרבו. הוא שלט בעצמו בהיותו בבית החולים בפוריה, אף על פי שהחלמתו נמשכה יותר מכפי שציפה. גם לאחר שנפצע בשנית, לא נכנע לתחנוני המשפחה לסיים שירותו בצה"ל. נדמה היה כי הוא מתלבט בבעיה, ולבסוף ייעתר לבקשותיה של אמו אשר אהב מאוד. אולם כאשר החלים גבר שוב ביטחונו העצמי. שוב נראה צוחק לפחד, מלא אמונה וביטחון בעתידו בצבא, שכן הצבא היה בראש מעייניו. הוא נשא אישה והחל לתכנן תוכניות רבות. בתפקידו האחרון בצבא עסק בהדרכה בקורס קצינים. ביום א' באלול תש"ל (2.9.1970), נפצע סרן יצחק בעת מילוי תפקידו ובו ביום מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במסילות. המטכ"ל של צה"ל העניק למשפחה השכולה תעודת הוקרה וכבוד לזכרו של יצחק. בתעודה כתוב, בין השאר, כי הוא "הקדיש את עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו כאשר טובת המדינה לנגד עיניו… ובנפלו הקריב את חייו במערכה הגדולה והארוכה למען חירות ישראל . . . זכרו יהיו נצור עמנו יחד עם זכרם של כל גיבורי צבא הגנה לישראל". מפקדו הישיר כתב במכתב תנחומים לבני משפחתו: "זמן קצר בלבד הכרתיו, אבל למרות זאת ניתן היה מיד לעמוד על אופיו וסגולותיו בצורה די ברורה, כי איציק היה דינמי מאוד, בעל מרץ ויזמה, טיפוס הגון וכן, שתמיד אמר את מה שמצא לנכון, ללא העמדת פנים או שיקולים של רושם חיצוני בלבד. כבר בימיו הראשונים אצלנו, התבלט בדבקותו ברעיונות שבהם האמין וברצון הברזל שלו. היה לו ביטחון עצמי רב, וכל דבר שנלחם עליו היה מבוסס ומשכנע מבחינתו – – – בעבודה היה רציני, ואפילו קשוח, אך מחוץ לשעות העבודה התגלה כבחור עליז, שאוהב לשמוח ולשמח אחרים, ובשל כך היה אהוב ומקובל על חבריו, פקודיו ומפקדיו. למרות חוסר הפשרנות שלו כלפי פקודיו בדברים עקרוניים שבהם האמין, היה הגון כלפיהם וחיפש תמיד את האפשרות לעזור, לפצות ולרכך את יחסו אליהם במישורים אחרים. איציק היה שותף פעיל בהרבה קרבות שניהלו וגילה בהם יעילות רבה ואומץ לב. נפצע מספר פעמים והחלים. כאב לנו מאוד שהלך מאיתנו – – – תמיד נזכור את איציק כמנהיג וכאדם שבהתנהגותו היה מופת לכל הסובבים אותו". בקיבוץ מסילות יצאה לאור חוברת לזכרו ושמה "איציק".