בנם של ליבה (לובוב) שניידרמן ולייזר כץ. נולד ביום כ"א באדר א' תשי"א (27.2.1951) בטיבליסי, ברית המועצות. יעקב גדל בטביליסי שבגיאורגיה. כשהיה בן שנתיים נפרדו הוריו, אימו נישאה מחדש והחליטה לשלוח את בנה לפנימייה. בפנימייה סבל יעקב מאוד, וכבר בגיל שש-עשרה יצא לדרך עצמאית, החל לעבוד וסיים את התיכון לנוער עובד בעיר טביליסי. מנעוריו עסק בפיזיקה בהתלהבות, ובשנת 1969 התקבל ללימודי פיזיקה באוניברסיטת אודסה. מאחר שאימו הייתה חסרת משאבים כלכליים ולא יכלה לתמוך בו, עבד יעקב כסבר בנמל אודסה וניסה לממן את לימודיו. לאחר זמן מה נאלץ להפסיקם, מפאת הקושי לפרנס את עצמו וללמוד בו זמנית. על אף התלאות שעבר ומאבק ההישרדות היומיומי, השתתף יעקב בפעילויות ספורט וגדנ"ע. תנועת הנוער הציונית תפסה מקום כה משמעותי בחייו, והוא עבר לנובוסיבירסק אשר בסיביר. שם עבד, חסך ובשנת 1971 החל ללמוד באוניברסיטה הטכנית של מדינת נובוסיבירסק. עם תום לימודיו עסק יעקב בפיתוח מכשירים אלקטרוניים לרפואה, אמצעי מדידה מדויקת ואמצעים לראיית לילה. בשנת 1977 הוא השלים את לימודי התואר השני בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה הטכנית של מדינת נובוסיבירסק; וביוני אותה שנה עשה את צעדיו הראשונים בקריירה המדעית שלו במכון המדעי של נובוסיבירסק, במחקר על מוליכים למחצה. באוקטובר 1973 הקים יעקב משפחה, עת נשא את אירינה חברתו לאישה. בנובוסיבירסק נולדו שתי בנותיהם: ביוני 1974 באה לעולם בתם הבכורה לריסה, וענת – באפריל 1978. בסוף שנות השבעים החליטו יעקב ואירינה לעלות לארץ, אך בקשתם נדחתה על ידי השלטונות שוב ושוב. יעקב היה איש אשכולות רב פעלים והוא טיפח תחביבים רבים בתחומי האמנות, הספרות, הספורט והמעורבות הקהילתית. הוא אהב מוזיקה קלאסית, בייחוד אופרה, והפליא לנגן על גיטרה. הוא גם היה אמן וצייר עיטורים של מוליכים למחצה להופעות התיאטרון במכון לפיזיקה באקדם-גורודוק שבסיביר – על פי המסורת המיוחדת של מדענים במוסד זה: פעם בשנה הם מעלים אופרות ודרמות. יעקב אהב לקרוא, בספרייתו הביתית הוא אסף למעלה מ-10,000 ספרים. הוא העדיף שירה וספרות קלאסית ומודרנית, אך גאוותו הייתה על אוסף ספרי הפילוסופיה שלו: הוא החזיק ברשותו ספרים נדירים שלא היו קיימים אפילו בספריית מדינת נובוסיבירסק. לימים, כשקיבל את האישור המיוחל לעזוב את ברית המועצות, לא יכול היה להביא עימו את הספרים ללא אישור מיוחד של הספרייה המרכזית במוסקבה על שם לנין. במכתב התשובה שלהם נכתב: "הספרים שאתם רוצים לקחת אתכם בהגירתכם – כולם אוצרות העם הרוסי". יעקב לא הרשה לעצמו להשליך את הספרים, הוא לקח את הספרים לחנויות ספרים משומשים במוסקבה והציע אותם. באף אחת מהן לא רצו לרכוש ספרי פילוסופיה, משום הביקוש הנמוך; וכשאזל ליעקב הכסף למונית, הוא נאלץ לזנוח את הספרים על המדרכה, לקוות שעוברי אורח יאמצו אותם. כפיזיקאי ערך יעקב מספר מחקרים מעניינים ברוסיה, ואחר כך גם בישראל. חרף היותו מדען מוכשר שפרסם מאמרים אחדים על ממצאי מחקריו בכתבי עת מדעיים אמריקנים וסובייטיים נודעים, כאשר עמד לסיים את עבודת הדוקטורט שלו הוא פוטר מהמכון המדעי של נובוסיבירסק; זאת מאחר שהגיש בקשת הגירה לישראל והיה מוכר כציוני פעיל. לאחר פיטוריו, בין השנים 1986-1984, הוא עבד כמהנדס תמיכה טכנית במרכז מידע ממוחשב של מחלקת הבריאות באזור נובוסיבירסק. בתום חמש שנות סירוב להגירתם, עברה המשפחה לעיר דושנבה. בשנתיים הללו, עד 1988, עבד יעקב כמהנדס תמיכה טכנית במרכז המחשבים לחקירה גיאולוגית-גיאוגראפית דרומית. מצעירותו היה יעקב ציוני נלהב ומסור. הוא למד עברית בכוחות עצמו ועד מהרה הפך ל"מרכז מידע" בנוגע לישראל וללימודי עברית בדושנבה, ואף ארגן שיעורי עברית וקורסים ללימוד השפה. הוא עצמו לימד עברית ותמיד דיבר בלהט על החובה לעלות לישראל. יהודים רבים התאספו בביתו. אירינה והוא המשיכו להילחם למימוש זכותם להגר לישראל, בין היתר הם השתתפו בהפגנות של משפחות מסורבות עלייה במוסקבה. בשנת 1988 ארגן יעקב הפגנה משותפת ליהודים ולגרמנים בדושנבה, לאלה וגם לאלה לא הותר להגר למדינותיהם. הקג"ב – ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות – פרסם בעיתון "הקומוניסטים של טג'יקיסטן" מאמר גדול שהציג את יעקב ומשפחתו כמרדנים חסרי מוסר. ארגון הביון אף צוטט לקו הטלפון של משפחת כץ, וכשיעקב רצה לטוס כדי להפגין למען זכויות אדם במוסקבה, דרכונו וכרטיסי הטיסה שלו "נגנבו" בשדה התעופה. אפילו על ילדיו לא חסו, הם הוכו והושפלו בבית הספר כשהילדים המכים צעקו לעברם: "בוגדים באומה, יהודים מלוכלכים". המשפחה זכתה לתמיכה מארבעה חברי קונגרס אמריקאים, מהשדולה היהודית בבריטניה ומישראל; אך רק במאי 1988, לאחר מאבק ממושך וסיוע מנשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, קיבלה המשפחה את אישור העלייה המיוחל. מרגע הגשת הבקשה ועד אישורה חלפו שבע שנים סירוב. בסיפור עלייתם היו מעורבים תסכול ותקווה גדולה: בעיתונות הישראלית פורסמה כתבה על עליית המשפחה ב-24 באוגוסט 1988, ובכתבה הוזכר אובדן מזוודותיהם. בעקבות הכתבה נרתמו ישראלים רבים ותרמו בגדים, שלחו חבילות ועודדו את רוחם. זמן קצר לאחר עלייתה עברה המשפחה מאשדוד לירושלים. גם מישראל המשיכו יעקב ואירינה לשכנע עוד ועוד יהודים ברוסיה לעלות לארץ ולהשתתף בהגשמת החלום הציוני. מיומו הראשון כאזרח ישראלי חיפש יעקב עבודה, ובתוך חודשיים בלבד התקבל לעבודה הראשונה בארץ במקצועו – הישג נדיר בקרב מסורבי העלייה הסובייטים, משום שבדרך כלל הם הגיעו לישראל מותשים ממאבקם העיקש והממושך. יעקב הצליח בכך בין היתר משום שהיה מדען מצוין ובזכות שליטתו בעברית. מ-1988 עד 1991 עבד יעקב בחברת "סייטק" בירושלים כמהנדס-מדען. יעקב, שהיה אדם חזק בגופו ובנפשו ומומחה לאמנויות לחימה, הצטרף ליחידת המילואים של פיקוד העורף – יחידת חילוץ והצלה ארצית. הוא השתתף במספר משימות הצלה בארץ ובחוץ לארץ: בסיוע בחילוץ מההריסות לאחר הפיצוץ בשגרירות ארצות הברית בניירובי בקניה ב-1998, לאחר רעידת האדמה בטורקיה ב-1999 ולאחר קריסת אולם ורסאי בירושלים ב-2001. הוא אמנם יכול היה לפרוש משירות מילואים בשל גילו, אך אהב את צה"ל, ובייחוד את השירות ביחידת החילוץ וההצלה. בשנות ה-90 החלה עלייה גדולה מרוסיה. משפחתו של יעקב עלתה לישראל והוא סייע להם בשנים הראשונות של קליטתם בישראל: עזר להם למצוא עבודה ומקום מגורים. משנת 1989 ואילך היה יעקב חבר בתנועת "נאמני הר הבית וארץ ישראל". הוא גם האמין שעם ישראל הוא האוצר האמיתי של המדינה. על בסיס אידיאולוגי ערכי וחברתי זה היה ממקימי "החממה הטכנולוגית" בקריית ארבע. הוא עצמו עבד בה עד שנת 1994 כמנהל פרויקט מחקר ופיתוח. ב"חממה" יצרו מכשיר למדידה מדויקת עבור תעשיית המלט. במרס 1995 נולד בנו הצעיר יהודה-דניאל. אירינה חששה לחיי ילדיה לנוכח פיגועי הטרור בישראל באותן שנים, והחלה לחפש עבודה בארצות הברית או באירופה. אהבתו העזה של יעקב למדינת ישראל לא הניחה לו לעזוב. בדצמבר 1999 התגרשו בני הזוג ובינואר 2000 עזבה אירינה את ישראל לארצות הברית. לאחר גירושיהם עבר יעקב לגור ביישוב אדורה, ממערב לחברון. למרות הגשמת חלומותיו הציוניים הוא חסר מאוד את משפחתו, ועם הזמן חיזק את הקשר עם אירינה ועם ילדיו שעברו לארצות הברית, עם בתו הבכורה ועם נכדו. יחסיהם של יעקב ואירינה היו קרובים, והשניים תמכו זה בזה ברגעים קשים. כאשר בתם ענת סיימה את לימודיה במכללה בניו ג'רזי במאי 2002, טס לשם יעקב והיה נוכח בטקס הסיום. בשמונה השנים האחרונות לחייו עבד יעקב בחברה לפיתוח מכשירי לייזר בראשון לציון, "ITL, חברת טכנולוגיות לייזר בין לאומיות": הוא ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח בחברה והתמסר לפיזיקה במלוא נפשו. הוא פיתח וייצר מספר מכשירי מדידה מדויקת ומכשירי ראיית לילה שנמכרו לחברות שונות במדינות העולם. הוא ניהל מיזמי מחקר ותמך בקו הייצור עבור מכשירים לארצות הברית, לסקוטלנד ולישראל. בפברואר 2002 הגיע בנו יהודה-דניאל לבקרו באדורה. בתקופת שהותו של הילד בן השבע בישראל אירע הפיגוע החבלני שבו נפל אביו. ביום שבת, ט"ו באייר תשס"ב (27.4.2002) בסביבות השעה 9:00 בבוקר, חדרו לאדורה שני מחבלים לבושים במדי צה"ל, נכנסו למספר בתים וירו בתושבים. תושבים רבים שהו באותה שעה בבית הכנסת ואחרים נחו בבתיהם. יעקב התפלל בבית הכנסת, ויהודה-דניאל שיחק שם עם ילדים אחרים. כשהיריות הראשונות נשמעו, רץ יעקב לביתו להביא את כלי נשקו, כחבר בכוח הכוננות, בעודו מפקיד את בנו בזרועות אחת הנשים בבית הכנסת. כיתת הכוננות שנזעקה לטפל במתרחש ניהלה קרב עם המחבלים ופצעה אחד מהם, אך הם הצליחו להימלט מהיישוב. בקרב עם המחבלים נפצע יעקב. האמבולנס איחר לבוא וניסיונות ההחייאה כבר לא צלחו. אירינה התעקשה לכבד את משאלתו של יעקב להיקבר בירושלים. רב-טוראי יעקב כץ נפל בפעילות הגנה מרחבית במסגרת כיתת כוננות. בן חמישים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין גבעת שאול בהר המנוחות בירושלים. הותיר אחריו בת זוג לשעבר, שתי בנות ובן. עוד נהרגו בפיגוע: סמל-ראשון אריק בקר, קטיה גרינברג ודניאל שפי. שבעה אחרים נפצעו
