כץ, יוני (יבגני)

בנם הבכור של נטליה וויטלי, אח לטאטיאנה (טניה). נולד בשם יבגני, ביום י' בניסן תשמ"א (14.4.1981), בעיר איבנו פרנקובסק (בעבר: סטניסלבוב) שבאוקראינה, ברית המועצות לשעבר. ילד חכם ומיוחד, חייכן ומלא הומור, פיקח ושובב. יבגני, כך מספר אביו, ניחן בדמיון מפותח ביותר, וכבר כילד רך בשנים היה ממציא סיפורים ומספרם לילדים אחרים. את לימודיו היסודיים החל יבגני עוד באוקראינה, והספיק לסיים את כיתה ג'. הקהילה היהודית שבעיר הלכה והצטמצמה, ובסוף ספטמבר 1990, כשהיה בן תשע, החליטה גם משפחת כץ לעלות לארץ, והגיעה לעיר אריאל. כאן קיבל יבגני את שמו הישראלי – יוני, התערה בסביבה החדשה, השתלט במהירות על לימוד השפה העברית ונכנס לכיתה ד' בבית הספר היסודי שבעיר. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1992, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לחדרה. יוני נקלט בבית הספר היסודי "אחד העם", גם כאן השתלב בקלות, ורכש לעצמו חברים רבים שביקשו את קרבתו בזכות החום שהקרין והפתיחות שנהג בה. בתקופה זו התגלו כישוריו בתחום הספורט – יוני החל להתאמן בריצה, והתאהב באמנות הלחימה קרב מגע. בחדרה גם פגש לראשונה את הים, הוקסם ממנו, וחזר אליו בכל הזדמנות. בשנת 1994 החליטה המשפחה לעבור שוב, הפעם לשפלה, והשתקעה ברחובות. יוני, בוגר כיתה ח', התקבל לבית הספר התיכון "אורט רחובות" ולמד במגמה המדעית. הוא המשיך לעסוק בספורט – בריצה, שהייתה בעבורו תרפיה אמיתית, ובאימוני קרב מגע שנהנה מהם מאוד. בתקופה זו החל גם המחשב לתפוס מקום משמעותי בחייו והשתלב בעיסוקיו האחרים. יוני היה קשור מאוד למשפחתו והדאגה לרווחתה עמדה בראש מעייניו. את טניה, אחותו הצעירה ממנו בחמש שנים, לקח תחת חסותו כבר מרגע שנולדה, וכיאה לאח גדול קיבל על עצמו את האחריות לחינוכה: יום-יום ליווה אותה לגן ולחוגים, שמר עליה ודאג לה כשההורים היו בעבודה, לימד אותה לרכוב על אופניים, שיחק והשתולל איתה – וזכור היטב המקרה שבו התחבא בבוידם, וטניה לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה ובלבול… אך העיקר הוא שיוני תמיד היה שם בשביל טניה, מגונן עליה ותומך. "איכשהו תמיד שהייתי צריכה אותך באמת היית שם כדי לפתור לי בעיות," כתבה טניה, "לייעץ לי ולהגן עליי. הייתה לך דרך נורא קלה לפתור בעיות של אחרים – חיוך קטן ממך והכול עובר… ואם זה לא עובד אתה תמיד מוציא את הנשק הסודי שלך – חיבוק ענקי ענקי שעוטף אותך ונותן לך להרגיש הכי חשוב בעולם, ואת כל זה אתה חותם בנשיקה וזהו, הכול עובר…" גם עם אמו היה ליוני קשר מיוחד וחם, שהתאפיין בפתיחות ובשיתוף. יוני נהג להתייעץ עם נטליה, והחשיב מאוד את דעתה. ובכלל, הבגרות, האחריות והעצמאות שהפגין יוני, היו הרבה מעבר למצופה מבני גילו. יוני הרבה לעזור להוריו, היה מעורב בכל המתרחש בחיי המשפחה, והיה שותף אמיתי בניהול החיים בבית. כשעלו לארץ סבא וסבתא והדודים, היה זה יוני שסייע בקליטתם, ועשה בעבורם כל מה שנחוץ. מעוררת הערכה הייתה המודעות הכלכלית שגילה כבר כילד צעיר, ולראיה – מיד לכשהתאפשר לו הדבר, החל לעבוד. ויטלי, האב, מספר כי כבר בגיל שלוש-עשרה עבד יוני על טרקטור, ובכסף שהרוויח קנה שעון לעצמו, ומתנה לאימא. שנה מאוחר יותר כבר החל יוני לעבוד בקביעות בשעות אחר הצהריים – כשליח בפיצרייה, בשטיפת כלים במסעדה ועוד. בהמשך, מצא עבודה קבועה בחנות מחשבים, שם הביא לידי ביטוי את מומחיותו בתחום, והצטיין בעבודתו. עם הזמן הפך יוני לטכנאי מבוקש שהכול מתייעצים איתו, ופעמים רבות נקרא בדחיפות לתקן תקלות ו"להציל" מחשבים שעושים צרות. שמו כמומחה יצא למרחוק, ואף חברים של ההורים היו נעזרים בו. "הוא היה כל כך מוכשר," סיפרה ורד, חברתו. "לא היה דבר שלא עשה בעצמו. הוא נתן מעצמו מיליון אחוז בכל דבר שעשה." יוני, מעידים כל מי שהכירוהו, אהב את החיים, אהב את בני האדם, וזכור כמי שידע להעניק כוח לאחרים, רק מעצם נוכחותו לצידם. "היית עלם חמודות, גרמת לאחרים לחייך כשהיו עצובים. יותר מכל דבר שידעת, ידעת לתת מעצמך" – כך נאמר עליו. יוני חדר לליבם של אנשים עמוק כל כך, שעד היום, אומרים ההורים, מתמלא הבית פעמיים בשנה בחברים שאסף בכל אחת מתחנות חייו. את לימודיו סיים יוני בהצלחה, והחל להתכונן לקראת גיוסו. יוני אהב את הארץ, ראה בה את מולדתו, והאמין בצורך לתרום את חלקו בהגנתה. עוד הרבה לפני מועד הגיוס דיבר על כוונתו לשרת כלוחם ביחידה קרבית, ועם גיוסו, ב-27.3.2000, הצטרף למחזור השני של גדוד "נחשון" (90) שבחטיבת "כפיר", והחל במסלול הלוחם המפרך. יחידת "נחשון" הוקמה בשנת 1998 לנוכח הצורך בגדוד ייעודי ללחימה בשטחי יהודה ושומרון, ופעלה בגזרות הערים הפלסטיניות קלקיליה וטול כרם. באוקטובר 2000 פרצו אירועי "גאות ושפל" (אינתיפאדת אל-אקצה), ופעילות לוחמי "נחשון" הגיעה לשיאה בלחימה יום-יומית מול חוליות המחבלים שפעלו באזורי פריסת הגדוד. תקופה מסוימת שהתה הפלוגה של יוני בקלקיליה, ויוני וחבריו היו מעורבים בקרבות. ההורים, שהתגעגעו ודאגו מאוד, התעקשו לבוא ולבקרו, אלא שהדרך לבסיס עברה באזורים עוינים והייתה כרוכה בסכנות נפשות של ממש. לאחר פעמים אחדות שבאו, אסר עליהם יוני להגיע שוב, גם אם נדרש לשם כך "לבלף" ולומר כי הוא נמצא עם היחידה בנופש. יוני סיים את מסלול הלוחם, אך עקב בעיות רפואיות נאלץ לפרוש מ"נחשון", ועבר לשרת במפקדת הגדוד, בחטיבה המרחבית אפרים, שם שימש תקופה קצרה סמב"ץ (סמל מבצעים) במחלקת ההגנה המרחבית של היישובים שבגזרת החטיבה. מפקדיו ציינו בהערכה את תפקודו העצמאי, את האחריות שגילה ואת דרכו לעזור ולסייע לכל אדם באשר הוא. "יוני הפגין רצינות, עצמאות ויכולת גבוהה בניהול חדר המבצעים, בשגרה ובעת חירום גם יחד," כך כתב מפקד היחידה, אלוף-משנה דוד מנחם. חודשיים לאחר שעבר לחטמ"ר, נהרג מפקד פלוגה מ"נחשון" שיוני העריץ והיה קשור אליו ביותר. האסון השפיע עליו קשות, וכתגובה, ביקש לחזור ל"נחשון". רק לאחר מסע הפצרות מצד אביו נכנע יוני, ונשאר בתפקידו כסמב"ץ בחטמ"ר אפרים. בארבעת החודשים הבאים, בשיאם של אירועי הטרור, היה נתון לסכנות רבות; כך, למשל, באחת מנסיעותיו, נורו לעבר האוטובוס שנסע בו יריות, ורק בדרך נס נחלץ בשלום. אלא שהסכנה האמיתית לחייו של יוני, כך התברר, ארבה מבית. כבר בשנות נערותו נדבק יוני ב"שיגעון" האופנועים ולא מסוגל היה להרפות. לא עזרו כל השיחות, הוויכוחים וניסיונות השכנוע, וכשחסך מספיק כסף והצליח לקנות לעצמו אופנוע 500 סמ"ק כפי שחלם, לא נותרה להורים כל ברירה לבד מלקנות לו קסדה, לחבקו, ולבקש שוב ושוב כי יהיה זהיר. יוני היה מאושר עם האופנוע – טיפח אותו וטיפל בו, שיפץ וניקה אותו לעיתים קרובות, נסע עימו לבסיס וחזרה הביתה, ויצא על גבו לטיולים. כחצי שנה נותרה ליוני עד לשחרורו מהצבא, וטעם החופש כבר מורגש היטב בפיו. הוא פרח עם ורד, חברתו, וכבר תכנן, עם אחותו האהובה טניה, לנסוע יחד לטיול ביוון, ולאחר מכן להתחיל בלימודים. עוד בהיותו נער תפר את תכניתו להמשך חייו, לאחר השירות בצבא – יוני שאף ללכת בעקבות הוריו המהנדסים, וללמוד הנדסת מכונות כמו אבא. אולם כל התכניות, התקוות והחלומות התנפצו ברגע אחד, בשבריר שנייה יוני נקטף והותיר אחריו חלל עצום וכאב בל יתואר. סמל יוני (יבגני) כץ נפל בעת שירותו ביום י"ח בתשרי תשס"ג (24.9.2002) בתאונת דרכים מחרידה שאירעה בכניסה הדרומית לגדרה. יוני, שהיה בחופשה מאושרת מהצבא, הסיע את אחת מידידותיו על גבי האופנוע למקום עבודתה. בדרכו חזרה הביתה, בסביבות השעה 09:15, איבד, מסיבה בלתי ברורה, את השליטה על האופנוע, עלה על אי תנועה והתנגש באחד העמודים שניצבו עליו. מעוצמת ההתנגשות, נהרג במקום. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הניח אחריו הורים ואחות בת שש-עשרה. נפרדה טניה מאחיה: "יוני, קודם כול רציתי שתדע שאתה האח הכי הכי טוב בעולם. … הלוואי שהיית יכול להיות פה, להביא לנו את החיבוק הזה ולהגיד לנו שהכול יהיה בסדר ושזה יעבור. אני יודעת שרצית שכולם יחייכו אם דבר כזה יקרה, אבל משום מה אני לא מצליחה לשכנע אף אחד לחייך. האמת שקצת קשה לי לשכנע את עצמי. רק רציתי שתדע שאני אתגעגע אליך מאוד מאוד, אליך, לחיוך, לנשיקה… מקווה שאתה שומר על כולנו מלמעלה, בעצם בטוחה! אוהבת לנצח…" ספד ליוני רועי באר, סגן מפקד חטיבה מרחבית אפרים: "… יוני החל את שירותו הצבאי כלוחם בגדוד 'נחשון'. הוא שירת בגדוד במצב של לחימה שבה ניהל את חמ"ל המבצעים של הגדוד במקצועיות רבה, תחת לחץ כבד של אירועים. דווקא בתקופה מתוחה זו, כאשר מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל מנהלים מלחמה עיקשת בטרור ורודפים עד אחר אחרון המבוקשים, יוני נהרג במלחמה אחרת – במלחמה הרצחנית בכבישים. גם בחטיבה טיפל יוני באירועים רבים ובמצבי אמת תפקד באופן הראוי להערכה. … ליוני היו תכנונים ושאיפות רבות בנוגע לעתידו באזרחות; את המבחן הפסיכומטרי כבר סיים, והחלטה על לימודים כבר התקבלה, אך שאיפות אלו כנראה שכבר לא יתגשמו. הקטל בדרכים שגובה יום-יום קורבנות והורס משפחות לקח לנו היום גם את יוני. יוני, אנו נפרדים ממך היום, ומודים על הזכות שניתנה לנו להכירך. יהי זכרך ברוך." השיר "העלה" שנכתב לזכרו של יוני: "עלה ירוק שלֵו, יפה ושקט / מחובר לענף גדול עם הרבה עלים, / יש עלים גדולים יותר ויש עלים קטנים יותר, / אבל כולם אוהבים אחד את השני / וכשקר, קר לכולם / וכשחם, חם לכולם / כשתופסים אוויר טוב, נהנים ממנו ביחד. // ופתאום, ניתק העלה מהעץ ונשר מטה. / כל העלים היו עצובים. / עלה אחד החל לבכות, / עלה שני נשאר בשוק, / ועוד אחד עדיין לא קלט / ואחד לא מקבל זאת / ועוד אחד אומר שזה גורל / ואחר מנסה לנחם את כולם / וההוא אומר 'אמרתי לכם להיזהר' / ועוד אחד עדיין לא מעכל. // כל העלים עצובים / והעץ, מרכין ענפים / ובינתיים כל העלים נשארים על הענף / ורק מקום אחד נשאר פנוי / ורוצה שהעלה יחזור אליו / אך העלה נשר / הוא מונח על האדמה / שרטובה מדמעות העלים והעץ / שבוכים את אובדן העלה הירוק." באזכרה שנערכה ליוני נשא חברו דברים לזכרו: "יוני. אם היינו צריכים לבחור לך שם חדש היינו בוחרים במלאך, ואין אדם אחד שישאל למה או ירים גבה, אלא פשוט יגיד נפלא. כולם יודעים שאם יש צרה – ליוני יש שני פלאפונים פתוחים. בעולם יש הרבה אויבים ושונאים, אבל ליוני היו רק חברים ואוהבים שאותו מעריכים ולידו תמיד נמצאים. הוא בחור שתמיד העלה חיוך גם כשהיה רע, וכולם את זה יודעים. … תמיד הייתה לו בקשה: 'אם קורה לי משהו, לא יושבים "שבעה"… תזכרו כמה טוב היה ועל מה שאני עושה ואז תבינו שאני לא סובל, אלא נמצא במקום אחר, אולי טוב יותר. עם יתרון אחד ברור – כמה שאני לא אשתגע ואשתולל, למות אני לא יכול יותר.' … אני מבקש מכולם להחזיק את מי שלידכם ולהבטיח ליוני הבטחה – כשמישהו צריך עזרה, עונים בחיוב ולא בשלילה. שנהיה אנשים טובים יותר ונעזור לאחרים. ולך, יוני, אני מבטיח בשם כולם שנזכור אותך רק לטוב, כמלאך של עיר שלמה. אותך כולנו אוהבים ונזכור לעולמים. אז בשם המשפחה, החברים, הצבא וגם אני – אנחנו נשבעים." כתבו החברים של נטליה לעבודה: "יוני, הכרנו אותך כילד, היית הגאווה של הוריך, אחותך ומשפחתך. מהשיחות עם אימך, למדנו להכיר אותך יותר טוב. על מעלליך, על אהבתך לחבריך, על אהבתך לחיים, על אהבתך לבריות, וכמובן אהבתך להוריך, לאחותך ולמשפחתך. השם יהונתן – הוא לא סתם עוד שם! זהו שם הנושא בתוכו סמל של הקרבה, יושר, נתינה, חברות, אומץ וגבורה. … היית חבר ובן למופת, היית כל עולמם של הוריך ואחותך הקטנה. … על סף שחרורך מצה"ל נקטעו חייך על האופנוע שכל כך אהבת ושחשבת שלא נשקפת לך ממנו סכנה. דווקא כאן נקבע גורלך. יוני! אמנם אתה לא איתנו, אך אנו יודעים שאתה מלמעלה שומר עלינו. יהי זכרך ברוך." חבריו המתגעגעים של יוני הקדישו לזכרו את שירם של תומר חן ושרון זריהן – "תספר לי איך למעלה": "איך הזמן חולף ורץ ואני לא מאמין / איך גדלנו ושיחקנו כמו היינו שני אחים / ומלאך אותך לקח אל מקום שהוא הוסתר / וללב לא נותר רק זיכרון מר שנשאר // תספר לי איך למעלה / תספר לי מה אתה מרגיש / אני תמיד חושב עליך / הכול שונה לי בלעדיך / הלב כואב לא מאמין / איך נקטפת עוד צעיר / לגורל אין רחמים / הוא קוטף רק את הטובים." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)