מוריס, בן סילביה ואנדריי (קיי), נולד ביום כ"ב בניסן תשי"ב (17.4.1952) באדינבורו שבסקוטלנד, ועלה ארצה בשנת תשל"א (1971). הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בעיר הולדתו. כשהיה מוריס בן שלוש-עשרה הצטרף לתנועת "המכבי" וברבות הימים היה יושב-ראש סניף הבוגרים. אחרי-כן נמנה עם חניכי תנועת "בני-עקיבא", ולאחר חמש שנים, שנה קודם שעלה ארצה, היה מדריך בתנועת "הבונים". ידידים שהכיר השפיעו עליו להעמיק את קשריו עם היהדות והציונות. לפיכך החליט להצטרף לאחת מתכניות ההכשרה לבני נוער מחוץ-לארץ, הנערכות מדי שנה בקיבוצים הדתיים, מטעם "בני-עקיבא". לאחר שעשה שנה אחת בקיבוץ לביא בעבודה, בלימודים, בסמינריונים ובטיולים, חזר לבשר להוריו על החלטתו לעלות ארצה ולוותר על הלימודים באוניברסיטה של אדינבורו. שמחה שלקובסקי מקיבוץ לביא סיפר עליו: "היה בו שקט נפשי והוא לא הגביה את קולו. כשניצב לפני החלטה חשובה, שעשויה הייתה להשפיע על מהלך חייו, ביקש לשמוע עצה מפי רבים, אך לבסוף החליט כאשר החליט וידע לעמוד בעקשנות על דעתו. ועוד תכונה הייתה לו – ההתחשבות בזולת והרצון להקל על סבלו". מוריס גויס לצה"ל במחצית ינואר 1972 והתנדב לנח"ל המוצנח, במסגרת גרעין "מוריה", שהתעתד לעלות להיאחזות "משואה". לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, ובקורס מ"כים חי"ר, שהיה בו חניך מצטיין. על השתתפותו בפעילות מבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". פעמים אחדות פנה לשלטונות הצבא בבקשה להתיר לו לנסוע לבקר אצל הוריו בסקוטלנד, אך הביקור נדחה כפעם בפעם, ועד שאושר פרצה המלחמה ומוריס לא זכה לנסוע. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחו מוריס וחבריו, חניכי קורס המ"כים לחזית סיני והשתתפו בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), כשפעלה יחידתו באזור ציר "מסכה", פגע פגז קטיושה ישירות בשוחה שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ לביא. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "חשים אנו, מפקדיו וחבריו לנשק, את הכאב שבשכול. הכרנו את מוריס גם בטרם קרב – כאדם, כחייל, כחבר. משלנו היה ויקר לכולנו. אנו, שזכינו, לא נשכח את אלה שנפלו". עם המכתב הראשון ששלח מוריס מן החזית למשפחת שלקובסקי בקיבוץ, שלח עוד מכתב, שביקש למוסרו להוריו בסקוטלנד, אם לא יחזור מן המלחמה. המכתב פורסם בעיתונים יהודיים רבים בכל רחבי העולם. וכך כתב: "אבא ואמא היקרים. מכתב זה תקראו רק אם יקרה לי דבר. אני רוצה שתדעו, שאינני מתחרט על אשר עשיתי והייתי עושה זאת שוב. אני מצטער על שגרמתי לכם, במה שעשיתי, שברון לב, אך עשיתי את שהרגשתי, שחייב אני לעשותו. אני גאה על-כך ואני יודע שאף אתם גאים בי. ארץ-ישראל זקוקה לאנשים. רק כאשר יימצאו כאן אנשים, היא תהיה בטוחה. אני מקווה, שכל שעשיתי ימריץ אתכם, ואנשים אחרים, לבוא הנה. אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם ואני מצטער מאוד שלא נפגשנו מאז שעליתי ארצה. אנא, למען שרון (אחותו), למענכם ולמעני, אל-נא תהיו מדוכאים. היו-נא גאים, צחקו ושאו את ראשכם בגאון. משונה, אך איני יודע כיצד לסיים מכתב זה. אין זה מן המכתבים שאדם כותב מדי יום, ואיני יודע מה הנוהג. אולי מוטב שלא אסיים כלל. רק אכתוב – הרבה אהבה. בנכם מוריס".
