כץ, דוד (חיים)

דוד, בן רבקה ויוסף, נולד ביום ג' בניסן תשי"א (9.4.1951) ברמת-גן ולמד שם בבית-הספר היסודי "פרדס" ובבית-הספר התיכון "בליך". כתלמיד בבית-הספר התבלט דוד, או דודו – כפי שכינו אותו הכל, בכישרון הארגון שלו, ובמיוחד הצטיין בכשרונותיו הדרמטיים. כבר בהיותו בן שתים עשרה, זכה לקבל את התפקידים הראשיים בהצגות, שנערכו בבית-הספר. הוא המשיך בפעילותו האמנותית גם כשעבר ללמוד בבית-הספר התיכון. חבריו שעמדו על תכונותיו בחרוהו למועצת התלמידים. דוד גויס לצה"ל בשלהי אוקטובר 1969. לפני גיוסו פנו אליו מפיקוד הנח"ל ובקשוהו לארגן גרעין מתוך תלמידי בית-הספר, אשר יצא לשל"ת בקיבוץ חמדיה. הוא עשה כן וגם נבחר להיות מזכיר הגרעין. לאחר שעשו אנשי הגרעין פרק זמן בקיבוץ, יצאו לטירונות. הייתה זו תקופת מלחמת ההתשה והגרעין התבקש לספק ארבעה מתנדבים לעבודות גידור בתעלה. דוד היה בין המתנדבים. כאשר שאל אותו אביו: "מדוע אתה מתנדב לכל פעולה?" ענה דודו: "אם אני לא אלך, וגם האחרים לא ילכו, מי ילך?" לאחר הטירונות עבר הגרעין להיאחזות נח"ל בסיני, ושוב נבחר דודו להיות מזכיר ההיאחזות. כעבור זמן-מה הגיעה בקשה לשלוח שני מתנדבים לסיירת עזה. דודו התנדב ובעת שירותו בסיירת, השתתף בלכידתו של אבו נימר – אחד מראשי הכנופיות בעזה. בהשפעת מפקדו, שהיה נערץ עליו, החליט דודו לעזוב את ההיאחזות ולהתנדב לחיל התותחנים. בחיל זה עבר קורסים רבים: קורס מש"ק מרגמות, קורס קשר חי"ר, קורס רגם מכמ"ת, קורס סמלי חת"ם וקורס קשרים גדודיים. בתעודת השחרור שלו מהשירות הסדיר נאמר: "חייל טוב. מבצע תפקידו תוך הבנה. בעל רצון לביצוע מושלם". בשלהי אוקטובר 1972 השתחרר דודו משירות החובה ויצא לחיים אזרחיים. כשהשתחרר היו לו תכניות רבות. הוא החליט ללמוד באוניברסיטה, לעבוד ולחיות. דודו אהב לבלות, אהב להיות בחברת אנשים, אהב ספורט ובעיקר כדורגל, אהב אמנות וטיולים, אהב הכל וביקש לשבוע מכל אלה. כדי לממן את לימודיו האקדמיים, החליט להירשם לסמינר למדריכי-נוער בבית ברל. עוד כשהיה נער עסק רבות בהדרכה בימי החופש, וגם בעת שירותו בצבא מילא את מקומם של מורים חסרים בעת חופשותיו. לכן היה מקצוע ההדרכה קרוב ללבו מאוד. את לימודיו בסמינר סיים בציונים טובים ביותר ונשלח לארגן את סניף "ערד" של תנועת "הנוער העובד והלומד". דודו התלבט בתחילה אם לקבל על עצמו את התפקיד ונסע לערד ברגשות מעורבים. אך ברבות הימים התאהב במקום ובתושביו, היה מוקסם מהנוער המקומי ופעל למענו בהתלהבות ובחום. הסניף שעמד בראשו זכה במקום הראשון בכל מחוז הנגב. סיפרו עליו חניכי הקן: "אהבנו אותו. הוא לימד אותנו הרבה דברים חדשים. היה לו חוש הומור מפותח מאוד והוא שפע אהבה. עם דודו הרגשנו כמו עם חבר. היה לו כוח ארגון יוצא מן הכלל ובעיקר – חיוך תמיד על שפתיו". דוד החליט לקשור את עתידו עם ערד. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת הנגב והמשיך לעבוד במקום, אך שהותו שם לא ארכה ימים רבים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף דודו בקרבות הבלימה והפריצה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא שימש מש"ק מרגמות ביחידת תותחנים ובקרב שהתחולל ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), נפגע בהפגזה ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול, השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הזדמן לי לפגוש את דוד זמן קצר בלבד לפני שנפל, כי בתקופת שירותו הסדיר לא הייתי ביחידה. אולם הרביתי לשמוע מידידיו ומפקדיו על הצטיינותו כחייל ועל היותו חבר למופת. דוד השתתף אתנו בחלקה המר והקשה ביותר של המלחמה, ונתן יד למאמץ האדיר של בלימת המתקפה הסורית. בדבקות בלתי נלאית במשימה, באומץ רב ובתושייה, הוסיף דוד מבקיאותו ומנסיונו העשיר לשיפור ביצועי היחידה". לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה מדברי חברים על דמותו.