כץ, דוב (בובי)

בן ברכה ומשה, נולד ביום ט"ז בניסן תרפ"ז (18.4.1927) בעיר לספזי, חבל פשקאן, רומניה. בן חודשיים היה כאשר משפחתו עברה להתגורר בעיר איצקטן שליד סוצ'אבה. הוא סיים לימודיו בבית-ספר יסודי וכיתות אחדות בבית-ספר תיכון. דב היה נער יפה-תואר ומאוד אינטליגנטי, חביב על חבריו וידידיו הרבים, שהירבה לשחק איתם כדורגל ולעסוק בענפי הספורט השונים. בבית הוריו התחנך על ברכי הדת וספג את המסורת היהודית, וקסם לו במיוחד רעיון הציונות והעלייה לארץ-ישראל. חלום העלייה נקטע באחת כאשר גורש עם משפחתו ושאר בני עירו למחנה-הריכוז במוגילב אשר בטרנסניסטריה. סבל רב עבר עליו במתנה, שלוש שנים של רעב, מכות, השפלות ואך בקושי החלים ממחלת הטיפוס שתקפה אותו שם. לקראת סוף המלחמה חזר לעירו ומשם עבר לבוקרשט, שם סיים את לימודיו התיכוניים, ושם גם הצטרף לתנועת-נוער ציונית. בתנועה למד חקלאות ועבר אימונים צבאיים-למחצה כדי להיות נכון ביום העלייה לארץ. בשלהי 1947 יצא דב עם קבוצתו בדרכם לארץ-ישראל, אולם הם נתפסו בידי הבריטים והושמו מאחורי גדרות תיל במחנות-המעצר בקפריסין. שליחי ה"הגנה" חיפשו לוחמים צעירים בקרב צעירי המחנות ובחרו בדב כאחד הלוחמים. מיד עם הגיעו ארצה צורף לפלמ"ח לחטיבת "הנגב", ועם חבריו לנשק לחם נגד הפולש המצרי. בקרבות "עשרת הימים", שבין שתי ההפוגות, השתתף בהתקפה החמישית על משטרת עיראק-סואידן, בליל 9.7.1948-8. הכוח התוקף פרץ את הגדרות, אך אש אויב עזה, אזילת התחמושת ועליית השחר אילצו אותו לסגת. בקרב זה נפצע בראשו. הוא הוטס למרכז הארץ ונותח, אבל ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948) מת מפציעתו הקשה, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. השאיר הורים, אח ברומניה וארוסה בארץ.