שמואל, בן מלכה ומשה, נולד ביום כ"א באייר תשי"ג (6.5.1953) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "בארי" ובבית-הספר התיכון-עירוני ג' בנוה שאנן. הוא היה תלמיד מעמיק ובעל מחשבה בוגרת בענייני חברה ומדינה. מטבעו היה ביישן במקצת ומסוגר. לא הרבה בדיבורים והשתתף בשיעורים בעיקר כשהיו פונים אליו. לדברי מורתו "היה שמואל מאותם תלמידים, שרק חלק קטן מאישיותם בא לידי ביטוי בין כותלי בית-הספר". הוא היה מוסיקאי מצטיין והפליא לנגן בגיטרה כבר בבית-הספר, ובעיקר ניגן מוסיקת "פופ". כתב עליו ידידו: "מוסיקאי בעל נפש של אמן, גיטריסט בחסד-עליון. ציר-חייו: המוסיקה. מאזין, מנגן, לומד מוסיקה, משתלם בנגינה אצל מיטב המורים. בכל רגע של פנאי, אפילו בתקופת שירותו בצבא, היה נוטל את הגיטרה ומנגן. עתידו היה ברור לו: לימוד מוסיקה, ברמה הגבוהה ביותר ובצורה הרחבה והמעמיקה ביותר, תוך התרכזות על גיטרה". הוא היה אינדיבידואליסטן קיצוני, מופנם, מסוגר בתוך עצמו, נוטה לנתק עצמו מענייני החברה, אוהב להתבודד, מרבה במחשבה ובהגות. כתב חברו: "בעל גישה חברתית כמעט אנרכיסטית, יש בו אמונה פנימית חזקה בעובדת היות האדם יצור טוב מיסודו ועל בסיס זה, ולאחר שלמד את הנושא בצורה מעמיקה, יצר וגיבש לעצמו ראייה חברתית יוצאת דופן". עם זאת היה בעל הומור וברגעים שנחה עליו הרוח היה מסוגל לשעשע ולהצחיק את כל חבריו, שאהבוהו וקראו לו בשם חיבה "מוליק". הוא היה תמיר וענק בקומתו, רחב-כתפיים, ממושקף ובעל זקן עבות ושפם גדול. שמואל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971 והוצב לחיל-השריון. לאחר שהצטרף לגרעין בקיבוץ כפר-החורש, שירת בשל"ת, עבר טירונות-נח"ל, שירת בהיאחזות מצפה-שלם, השתלם בקורס שריון ובקורס רגמים ונשלח לחטיבת שריון ברמת-הגולן בתפקיד נהג-טנק. הוא לא אהב את חיי-הצבא ולא חיבב את הטנק, אך מילא את תפקידו באמונה ובמסירות. לאחר תקופה קשה של הסתגלות להרגשה של הסתגרות בטנק החל לתפקד כהלכה ולדברי מפקדו "ביצע פקודות בצורה חיובית והגיע לביצועים לגמרי לא רעים". לפני פרוץ המלחמה ניתנה לו אפשרות לעזוב את חיל-השריון ולחזור לשל"ת, אולם על אף שנאתו לטנקים ולמלחמות, העדיף שלא לנטוש את הדרך המשותפת עם חבריו. ביום הכיפורים, בתאריך י"א בתשרי תשל"ד (6.10.1973), השתתף שמואל עם יחידתו בקרב שנערך בצומת ג'וחאדר ברמת הגולן. הטנק שלו נקלע למארב של סורים ונפגע פגיעה ישירה ושמואל נספה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. מפקדו כתב עליו: "הוא הוכיח את יכולתו הרבה ואת עוז-רוחו נוכח פני האויב". חבריו מגרעין קינ"ן ובית-הספר התיכון-עירוני ג' הוציאו לאור חוברות לזכרו ובהן מדברי חברים על דמותו. חברו-מנוער כתב: "בעל נפש רגישה ומעודנת מאין כמותה ועם זאת חם-מזג, חריף מחשבה וחד-לשון. יצר לעצמו כסות נוקשה, עטף עצמו במעטה של חיספוס. אך דווקא הוא, יותר מאחרים, היה פתוח וער לבעיות של פרטים בחברה, בדרכו שלו". ועוד נכתב עליו: "לא היה מי שישווה לו בטוב-הלב ובחוש ההומור הנפלא שלו. כספין היה ללא ספק משכמו ומעלה מכל הבחינות;" "כספין העשיר אותנו בתוכנו, על-ידי שגילה לפנינו טפח מעולם המוסיקה העשיר והנפלא. תמיד היה קרוב לסובלים ולנדכאים: ברגישות נדירה, כשבקבוק משקה לצדו, גיטרה בידו, ידע להפוך אבל לחוגג". כן מובאים בחוברות דברים מפרי-עטו של שמואל עצמו: "אני רואה למטה / זוג הולך מחובק / הנקבה עם שמלת מיני דבוקה / מדי כמה צעדים הם / נעצרים ומתחבקים חזק / היא נשענת עליו / אני לא מקנא / אבל גם אני רוצה…" עוד כתב, בבטאון בית-ספרו: …"הטלביזיה והסרטים – למסתפקים במועט, כלומר לאנשים לא-משכילים ביותר. ואילו הספרים מיועדים לאלה הרוצים לחדור יותר לעומקם של הדברים, אנשים משכילים, וכאלה אינם חסרים".
