כלב, יעקב (קובי)

בן רחל ומורנו ז"ל, נולד ביום ב' בחשוון תשי"ט (16.10.1958) באזור. בן שנתיים עבר קובי לגבעתיים, ובה גדל והתחנך. בהיותו בן 4 שנים הוא התייתם מאביו. קובי ידע לשמור על קשר הדוק עם משפחת אביו, אך אהב וכיבד את יצחק – אביו החורג, שגידל אותו כבן לכל דבר. הוא למד בבית-הספר היסודי "בורוכוב" ובבית-הספר התיכון "אורט". קובי היה חניך תנועת "הנוער העובד והלומד" – בקן בורוכוב. אהב ספורט, ובמיוחד אהב לשחק כדורגל. ידי-זהב וסבלנות היו לו לעשות את עבודתו בשלמות. עצם העבודה הייתה הנאה עבורו, ולא רק המוצר הסופי. הייתה לו נטייה למוסיקה קלסית קלה ולצלילי ג'ז, ובמיוחד הוא אהב לתופף במערכת התופים ברשותו. בפברואר 1977 התגייס קובי לצה"ל, והתנדב לצנחנים, במאי 1977 הוא עבר קורס צניחה, ולאחר מכן גם קורס חובשים קרביים. קובי השתחרר מן השירות הסדיר בדרגת סמ"ר. לאחר שהשתחרר מצה"ל הוא עבד בבנק. קובי נבחר לוועד העובדים בבנק, אף שהיה עובד יחסית חדש, בשל המעורבות והאיכפתיות שלו. הוא ידע להיאבק על דברים שהאמין בהם. קובי התחתן עם טלי, והקים את ביתו בגבעתיים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל נקרא לשירות מילואים. בתחילת המלחמה הובילה יחידתו את הכוח המתקדם בגיזרה המרכזית, ליד בחמדון, סמוך לכביש ביירות-דמשק. באיזור זה התפתחו קרבות פנים-אל-פנים, כשהארטילריה הסורית זורעת פגזי קטיושות סביב כוחות צה"ל. פגז של קטיושה פגע בקובי, בעת שהדריך את מחלקתו לפני הסתערות על כפר סמוך. קובי נהרג במקום ביחד עם שבעה מחבריו, ביום ב' בתמוז תשמ"ב (23.6.1982) והוא בן 23 וחצי שנים במותו. קובי תכנן להשתתף באזכרה במלאות 20 שנים למות אביו, ובשל כך דחה את נסיעתו לטיול ראשון בחו"ל, אולם ביום האזכרה ישבו שבעה על מותו שלו. מפקד יחידתו כתב למשפחתו וסיפר כיצד לחם יעקב פנים-אל-פנים נגד האויב, תחת מטר הפגזים. "בנופלו הותיר יעקב חלל עמוק בשורותינו", סיים מפקדו. יעקב הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקריית-שאול. הוא הותיר אחריו רעיה, הורים, אח ואחות. על-שמו מקיימים חבריו בגבעתיים, מדי שנה, טורניר כדורגל בין בתי-הספר שבעיר