כלב, יחיאל
בן רומיה ומנחם, נולד ביום י"ב בסיוון תרפ"ג (27.5.1923) בעיר צנעא, בירת תימן. הגיע לארץ יחד עם הוריו בהיותו תינוק בן שנה. המשפחה התיישבה בירושלים. עד גיל 8 למד ב"חדר" תימני ובהיותו בן 9 עבר לבית-ספר יסודי לבנים. כתלמיד בית-ספר זה הצטרף בהיותו בן 12 ל"משמר הבריאות" ולקבוצת "מגל" שעל-יד מגרשי הספורט על שם גוגנהיים. כתוצאה מכך התפתח אצלו חוש הספורט ורצון לפיתוח הגוף וכבן 16 כבר היה לספורטאי מובהק. יחיאל הצטיין באתלטיקה קלה ובייחוד בריצה. הוא השתתף בתחרויות רבות ונתפרסם בארץ כ"אלוף-הריצה הארצי" אחרי שנחל ניצחון בתחרות של הרצים המובהקים היהודים, הערבים והאנגלים. התמסרותו לספורט ואף ההדרכה בו, לא החלישו את רצונו להתפתחות כללית והוא הקדיש את כל עתותיו הפנויות בשקידה רבה ללימודים בקורס-ערב "בגרות". במאמצים מרובים קנה לו את השכלתו ובו בזמן תמך גם במשפחתו הענייה על-ידי עבודתו בבניין. במזגו הטוב והנוח נתחבב על כל יודעיו, וחניכיו העריצוהו וכיבדוהו מאוד. בשנת 1940 הצטרף למשטרת היישובים העבריים ומאז נטל על עצמו תפקידים אחראיים ב"הגנה". עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם ב- 29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות היה בין ראשוני המתגייסים והשתתף כמקלען בקרבות רבים בסביבות ירושלים. יחיאל נאסר על-ידי הבריטים בשעת מילוי תפקידו כשנשק-מגן בידיו, נחבש לשבוע ימים ושוחרר מבית-הסוהר בעזרת ה"הגנה". ימים מעטים לאחר-מכן נמנה עם אנשי מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 16- 15 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). יחיאל נקבר בכפר עציון. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר, עם חללי גוש עציון, לקבר-אחים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
