כחלון, משה

משה, בן ברוריה ודוד, נולד ביום כ"א בתשרי תשי"ג (13.10.1952) בחדרה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בנתניה, שם גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי "מוריה" ואחר-כך סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "נעורים" בעיר מגוריו. משה היה ילד ביישן ונוח לבריות, בעל עינים שחורות וגדולות, שהיו מחייכות תמיד. הוא היה נער עליז, אוהב צחוק ולצון ולכן תמיד היה מוקף חברים וידידים, שאהבו להיות במחיצתו. מטבעו הצטיין באהבת הבריות, גדולים וקטנים כאחד. תמיד מוכן היה לעזור לכל אדם. ברז דולף, תקלה במערכת החשמל – ומשה נחלץ לעזרה, ילד כי יבכה – ומשה מרגיעו. בשעות הלילה המאוחרות היה מוכן לרוץ להזעיק רופא למען שכן חולה, אפילו נאלץ ללכת מרחק רב, לאחר יום עבודה מפרך. משה אהב את החיים, תוסס ועירני היה, והעניק תחושת ביטחון לסובבים אותו. אף-על-פי-כן נשאר בנעוריו ביישן כפי שהיה בילדותו וכשמישהו היה מדבר בשבחו, היה מסמיק כולו ומחפש מקום להסתיר את מבוכתו. תחביבו החשוב ביותר היה ה"ווספה" שלו. שקוד היה מאוד על שלמותה ועל תקינותה, ומעין יחסי "ריעות" נקשרו ביניהם. אפילו כינויי חיבה נתן לה ולפעמים נדמה היה כי לגביו יצור אנושי היא. משה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והתנדב לחיל הצנחנים, ובכך הגשים חלום ילדות ישן. הוא אהב מאוד את הצבא ואילו נתאפשר הדבר, היה מקדים את מועד גיוסו. אין זאת אומרת שהיה שואף מלחמות. ביומנו כתב פעם, שהוא בעד שלום מכובד ובטוח עם עמי ערב. אך כל עוד אין שלום כזה, מוכן הוא למות למען הגנת מולדתו. יחסיו עם בית הוריו היו הדוקים מאוד. כשהיה מגיע לחופשה, היה הבית השקט כרגיל, מתמלא אורה ושמחה. הטלפון לא חדל מלצלצל וחברים רבים היו יוצאים בו ובאים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה משה בביתו. ללא שהייה יצא על גבי ה"ווספה" שלו לגייס את חבריו, ועד מהרה יצא לחזית. הוא השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) באזור "החווה הסינית" נפגע משה ומת מאבדן דם, לאחר שלא הייתה אפשרות לחלצו שעות ארוכות. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.