בן עטרה ויעקב. נולד ביום ג' בניסן תשכ"ט (22.3.1969) בחיפה, בן שלישי למשפחת כוכבא שלה ארבעה בנים. כבר בילדותו בלט בתבונתו הרבה. היה ילד יצירתי מאוד ובעל תבונת כפיים. את השכלתו היסודית רכש רן בבית-הספר העממי "שורשים" בנתניה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "רופין" שבעמק חפר. הוא השתלב בתנועת הנוער של תנועת המושבים והדריך את הנוער של מושב בית יצחק. היה פעיל מאוד בחברה, ונודע כמארגן אירועים מסוגים שונים; תמיד השרה סביבו אווירה שמחה ונעימה והיה אהוד מאוד על חבריו. רן גדל בבית לאומי-ציוני וקיבל חינוך לערכי אהבת הארץ והעם. וכך נכתב עליו בספר המחזור: "לבחור בחיים מספר שאיפות / טייס, רמטכ"ל, ראש ממשלה לפחות / הג'ינג'י שלנו הפך תופעה / (מועדון מעריצים בשלבי הקמה) / כדי להתפרנס – תוכים בחצר מגדל / ואין מדינה טובה יותר מארץ ישראל / אנו צופים לו עתיד מרקיע שחקים / בייחוד בגלל השער הכתום / השטויות והצחוקים…" רן התבלט בכל המסגרות שבהן פעל – בכישרונותיו, בחוש ההומור שלו, באופטימיות, בחשיבה מקורית ומעמיקה, במקצועיות ובשאיפה לשלמות. הודות לידי הזהב שניחן בהן הרבה לעסוק בנגרות וליצור רהיטים. הוא אהב מאוד את ארץ ישראל, טייל בה רבות והכיר את שביליה הנסתרים. משהתגייס לצבא, בשנת 1988, יועד רן לקורס טיס, בדיוק כפי שניבאו לו חבריו בתיכון. הוא סיים את הקורס במגמת נווטי מסוקים ושירת כשמונה שנים כטייס "אפאצ'י". על הדרך הארוכה שעשה רן בחיל האוויר מספר סגן-אלוף גיל, מפקד הטייסת שבה שירת רן: "היכרותי עם רן ארוכת שנים, מאז שהתגייסנו יחד לקורס טיס בשנת 1988. רן סיים את קורס הטיס כנווט מסוקי קרב והוצב בטייסת מסוקי הקרב מסוג 'להטוט'. משם עבר לטוס בטייסת 'הצרעה' במצפה רמון על מסוק הפתן ובהמשך – בטייסת 'מגע הקסם'. במסוק ה'פתן' – 'אפאצ'י' בשמו הלועזי – יושבים שני אנשי צוות. תפקידו של רן היה לנווט את המסוק בנתיב הנכון אל המטרה, לאתר את המטרות ולהפעיל את מערכות הנשק על מנת לפגוע בהן. לאורך שנות שירותו היה רן שותף למבצעים רבים, בהם מבצע 'דין וחשבון' בשנת 1993, 'ענבי זעם' בשנת 1996, 'גאות ושפל' שהחל בשנת 2000 ועוד פעילויות ומבצעים רבים, שעל חלקם עדיין לא ניתן לספר. רן היה לוחם ואיש צוות מצוין אשר השרה סביבו, הן על הקרקע והן בתא הטייס, אווירה נינוחה ונעימה. עם זאת, היה מקצועי ומלא ביטחון. תמיד בלט בחוש ההומור המיוחד שלו, בחוכמתו ובשקט הנפשי שהקרין". במהלך שירותו הכיר רן את גלית, אשתו לעתיד, והשניים נישאו ב-30.1.1998. עם שחרורו החל בלימודי ארכיטקטורה בטכניון שבחיפה, בשילוב לימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. משסיים את לימודיו בטכניון פתח רן משרד לארכיטקטורה בשם "סברס אדריכלות ישראלית בע"מ" שבו שילב בהצלחה את כישרונותיו היצירתיים עם ידיעותיו בחוק ובמשפט. הוא תכנן בהצלחה רבה בתים פרטיים לשביעות רצונם של לקוחותיו, שעמם יצר קשר אישי מיוחד. ב-17.5.2001 הפך רן לאב גאה עם לידת בתו הבכורה זיו. ב-29.8.2005 נולדו התאומים – הבת יובל והבן איתי. רן היה מאושר וגאה במשפחתו, אב למופת, שותף פעיל ואכפתי בגידול ילדיו. היה לו יחס מיוחד לילדים והוא גילה כישרון מיוחד להפעילם. הוא היה בן אוהב ואח למופת – מסור למשפחה ללא גבול וסייג, נכון תמיד להושיט יד לעזרה; היה אהוב מאוד על בני משפחתו וידידיו – ג'ינג'י חכם בעל לב זהב. רן אהב לטוס. הוא הקפיד על מילוי תפקיד שוטף במילואים, היה ראש וראשון להתנדב בשעת הצורך, התייצב לכל קריאה והתמיד לתרום את חלקו למאמץ בכוננויות ובלחימה. לא בכדי, קיבל בשנת 2005 מהרמטכ"ל את "אות המילואימניק המצטיין". רן נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום כ"ה בתמוז תשס"ו (20.7.2006), בתאונת מסוקים שאירעה בעת פעילות מבצעית בגבול לבנון. שני מסוקים שהיו בדרכם לסייע לכוחות הפועלים באזור אביבים התחככו באוויר והתרסקו סמוך לצומת כ"ח, מדרום לקריית שמונה. רן נהרג במקום; שלושה לוחמי צוות אוויר נפצעו. רב-סרן רן-יהושע כוכבא היה בן שלושים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, הורים ושלושה אחים – גיל, אור וזיו. ספד לו מפקד טייסת המסוקים: "העיניים רואות, הראש יודע והלב מסרב לקבל. שמונה-עשרה שנים הכרתי אותך, מקורס טיס ועד היום, מקצוען אמיתי, לוחם מצוין ומילואימניק מצטיין. תמיד נזכור את ההומור השנון שלך. נמשיך במשימה גם אם הדמעות יטשטשו את הראייה והדמעות יחנקו את גרוננו. אתה רן, חבר אהוב, תישאר עמנו". יעקב צור, דודו של רן, כתב את השיר "קינה לטייס": "לו ניתן לך / ברגע הנורא ההוא / רק לפרוש זרועותיך / ולדאות הלאה בשמי הלילה / קל כנוצה / חופשי מכובד, / ועל כנפי אהבה צחורות / לטוס אל מקום מבטחים. // לו ניתן היה / לרחף עוד רגע / בכוחו של החיוך הטוב שלך / ולהאיר את העלטה מסביב / בזוהר האור הירקרק שמרצד בעיניך, / בזיו מבטך השובב, המלטף. // לו רק יכולת להינתק מן המוסרות, / להמריא כציפור יפה, / זהובת נוצה, / לשוב אלינו, בכוחה של אהבה. // אבוי לנו / הניצבים מטה / על האדמה הכואבת / חסרי-אונים, / שלא עמד בנו כוח / לעטוף אותך בהילה קסומה / של אור, / לגונן עליך / לחבק אותך / לעצור את הנפילה". בפברואר 2005, לרגל טקס סגירת טייסת ה"פתן", כתב רן את הרשימה "להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן"" והקריאה לנוכחים: "להיות מילואימניק בטייסת "הפתן" זה אומר – פעם בשבועיים-שלושה לפשוט את מדי הסטודנט או החליפה ולשוב למקום המוכר אי-שם בדרום. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע לתובלה בשדה דב ולפגוש חבורה עליזה של חברים ותיקים. זה להגיע עם התובלה לבסיס ולראות ששוב לא מחכה רכב שייקח אותנו לטייסת. זה להגיע לדלת הכניסה הישנה, לגלות ששוב שינו את הקוד ולהישאר בחוץ. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לקבל טלפון זועם מפקידת ההדרכה על כך שאינך עומד ב'מאסט' ואז להגיע ליום טיסות ולגלות שאתה מצוות רק לפיריט אחד. זה לעשות כוננות חצי-שנתית כל שלושה חודשים וחצי. זה להיכנס למטבחון שערוך מכל טוב – ולגלות ששוב אין סכו"ם. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע למילואים באמצע אוגוסט ולגלות שאחת הפקידות 'שאלה' את המעיל שלך כנגד המזגנים של הקומה התחתונה. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לעזוב מדי פעם את שאון העיר ולרדת קצת למדבר לטוס בנגב המוריק או הקמל. זה לזהות במטווח את כל המטרות ולא לספר לצעירים, שבעמדה הזאת עמדנו כבר עשרות ואולי מאות פעמים בעבר. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להתמרמר על כל פעילות חברתית, אבל להגיע לכולן ועמוק עמוק בפנים – גם ליהנות. זה להכיר צמתים ורחובות בעזה, ג'נין וחברון. זה להיות שותף לעשייה הזו שהיא לעתים לא קלה. זה מדי פעם להגיע לטייסת שבה כאילו עצר הזמן מלכת – הפקידות תמיד בנות שמונה-עשרה ותמיד קוראים להן יעל או מיכל. זה להחליף חבר בכוננות רק לחצי שעה ומיד להיות מוזנק ליתרת סוף השבוע. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה בבדיקות ירפ"א לגלות שוב רגרסיה בעין ימין ולשמוע שוב שזה לא בגלל ה-HDU. זה מדי פעם באמצע טיסה להציץ בדפית הקשר בכדי להיזכר בשמו של הצעיר שיושב אתך במטוס מאחור. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע המון. זה בעצם להיות סדיר, רק עם יותר חופשות בין הטיסות. זה שיחות סוף תקופה – תמיד על המשחקים של 'מכבי'. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה כוננות סוף-שבוע בבסיס שאם הגעת אליה לבד – תמצא עצמך מטפס על הקירות ב-BOQ בלי עיתונים ועם טלוויזיה מקולקלת, אבל אם הגעת עם כל המשפחה בכוונה לבלות סוף שבוע רגוע במדבר – אזי תמצא את עצמך טס כל הלילה בעזה כשהאישה והילדים משתעממים ודואגים ב-BOQ. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לנצל את הדרך למטוס בכדי להשלים שיחות טלפון לעבודה. זה לחזור הביתה אחרי טיסות מאוחר, כשכולם כבר ישנים, ובבוקר לקום בעיניים עייפות. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לדעת שמלבד המשפחה הקרובה יש עוד קבוצת אנשים אי-שם בדרום שאתה חשוב להם והם יהיו לצדך אם תצטרך. זה להיות חלק ממשפחה. זה לעזור לחבר בצרה. בעוד כמה ימים נתאחד עם חברים ישנים וגם עם חדשים שטרם הכרנו. יהיה לנו סמל חדש וטייסת חדשה-ישנה. ותהיה לנו גם אחת בלב, עם המון זיכרונות והמון אהבה".
