בן מרגלית ורחמים. נולד ביום כ' בכסלו תשמ"ז (21.12.1986) בנתניה. הבן האמצעי, בין שרית הבכורה לעידו הצעיר. בהיותו בן חמש עברה המשפחה לשכונת בית אליעזר שבחדרה, שם התחנך בן בבית הספר היסודי "קפלן", וב"תיכון חדרה – שלוחת בית אליעזר" – שם למד בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. בשכונה זו התנהלו רוב חייו של בן ובה רכש את חבריו הרבים. בן כשמו כן היה – "בן של כולם", בן מסור ונאמן למשפחה ולחברים, ועמוד התווך. יושר ומצפון נקי היו נר לרגליו, ובחיוכו המקסים השרה על כל הסובבים אותו שלווה ורוגע. המורים אף הם הלכו שבי אחר תכונותיו הטובות וקסמו הרב עד כי גם כאשר נהג בשובבות או הרגיזם לא יכלו לכעוס עליו. למשך תקופה קצרה היה בן חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" ואף שיחק קט-רגל, אך עיקר אהבתו ותשומת לבו היו נתונים לסוסים. מאז היה בן שלוש-עשרה היה בן מגיע בקביעות לאורוות הסוסים שבגבעת אולגה, עבד בהתנדבות ועשה כל מלאכה נדרשת. את כל מרצו השקיע בסוסים, וכל שרצה בתמורה הוא ללטף אותם, ומאוחר יותר גם לרכוב עליהם להנאתו. בן היה מנהיג טבעי אשר ריכז סביבו את בני גילו ואת חבריו מבית הספר ומהשכונה, ועמם בילה את רוב זמנו. "בן היה ילד מיוחד במינו. צנוע מאוד, אבל צעיר שאהב מאוד את החיים ובמיוחד אהב את החיים בצוותא"; "תמיד רצה שיהיה טוב לכולם. תמיד עם שלום בפיו וחיבוק חם, ובעיקר עם לב רחב ופתוח," מספרים החברים. בן הרבה להזמין את חבריו לביתו, שם, כחלק מההווי המקומי, האזינו החברים למוזיקה המזרחית האהובה על כולם, ועשו שמח. על רקע אהבתו זו למוזיקה העריץ בן את הזמר "ראובן המלאך". "היה לו חלום שכאשר יתחתן, ישיר ראובן המלאך בחתונה," מספרת בכאב דודתו ברכה. לאחר נפילתו, כתב ראובן שיר לזכרו של בן. לא רבים ידעו, אך גם בן עצמו שלח ידו בכתיבה, ומפעם לפעם העלה על הכתב מהרהורי לבו. עזרה לזולת והתנדבות היו דרך חייו של בן. הסיוע שהגיש לנזקקים ולחלשים – הן כספית והן פיזית – בא ממקום עמוק של יכולת נתינה אין-סופית, ומלב חם ואוהב. התמסרותו של בן למשפחתו הייתה מוחלטת. הוא הקפיד במצוות כיבוד אב ואם, דאג לרווחתם החומרית של הוריו ותמך בהם נפשית. חיי החברה הערים שניהל לא מנעו ממנו לעזור בעקביות בפרנסת המשפחה, ובכל שעה פנויה עבד בחנות "מקור הבשר" שבשכונתו. כדרכו, יצר קשרים אמיצים עם חבריו לעבודה והתחבב מאוד על מנהליו. בן ליווה לכל אורך השנים את אמו, אשר שכלה את אחיה במלחמת לבנון הראשונה, והיה נוכח בכל טקסי האזכרה המשפחתיים. ממד חדש נוסף להזדהותו עם כאבה לאחר שהתגייס, עת השתתף בטקסים כחייל במדים. בן חש את הקשר העז לעמו ולארצו, והאמין בצדקת הדרך. גם בעבור אחיו היה בן דמות משמעותית. את אחותו שרית העריץ, ואף שהיה צעיר ממנה חש צורך להגן עליה. כך גם נהג כלפי אחיו הצעיר עידו, השגיח עליו בבית הספר ודאג לו. מאז ומתמיד הייתה משאת נפשו של בן להיות לוחם ב"גולני". אלא שביום הגיוס, 1.8.2005, בהגיעו לבסיס הקליטה והמיון, נאמר לבן כי הוא מיועד ל"הנדסה קרבית". בן סירב להשלים עם שיבוצו ומיאן לעלות לאוטובוס. הדבר עלה לו במעצר למשך שלושה ימים, אך בן לא נרתע. הוא נאבק עד שניצח, והגם שגיוסו נדחה בשלושה חודשים הגיע בסופו של דבר ליחידה שבה ביקש לשרת – גדוד 51 של "גולני". אמו תיארה את גאוותו הרבה כשלבש את מדי "גולני" ועליהם תג היחידה: "הוא התהלך כמו טווס גאה, כשהמדים שעליו כאילו מילאו ויישרו את כתפיו שהיו רחבות ממילא." בן היה "מורעל" על "גולני", "נשוי לחטיבה", כפי שהתבטאו החברים. מרגע השתלבותו כקלע בפלוגה הרובאית, היה מאושר. על אף הקשיים והעומס הפיזי יצא בן לפעולות רבות ולמבצעים, עודד את החברים ודרג להרים את המורל. "הייתה לו נוכחות. לכל מקום שהלך כולם ידעו שבן הגיע. לא משנה איפה יהיה, ישמעו אותו. הוא הפגין נוכחות בכל מקום," אמר אחד מחבריו. "לא היה לו קל בצבא. התנאים בגדוד לא קלים ומורכבים מאוד. אבל שמחת החיים שלו, השטויות והצחוקים, הם אלו שהחזיקו אותו. הוא היה חבר של כולם והחבר'ה ביחד לא נתנו לו לעזוב." מפקדיו של בן העידו כי ביצע את כל משימותיו בשקט ובגבורה, לעולם לא ויתר, והפגין עקשנות והתמדה. בחופשות המיוחדות שקיבל בן מהצבא מיהר להתייצב בחנות הבשר שבשכונת מגוריו, ועבד במרץ. סיפר אייל אנגליסר, חברו: "בן היה מגיע לחנות, פושט את המדים ומחליף לבגדים שהיו לו דרך קבע אצלנו בארונית, מניח את הנשק על הארונית ומתחיל לעבוד בעבודות פיזיות הכי קשות. הוא היה לוקח 'רגילות' מהצבא – הכול כדי לעזור בכלכלת הבית." במלחמת לבנון השנייה – שאת דבר השתתפותו בה הסתיר מהוריו – ניצל בן ממוות מאש כוחותינו. את שמונת החודשים האחרונים של חייו עשה ברצועת עזה, אף כי מצב בריאותו היה רעוע. בן ידע שאם לא ייכנס לעזה, ייכנס מישהו מחבריו במקומו, ולכן ויתר על ה"גימלים" שקיבל והתעקש לחזור לפעילות. היו לבן תכניות רבות לעתיד: להשלים את לימודיו, להתקדם ולרכוש מקצוע, ולבנות את חייו. "הוא רצה להיות משהו 'גדול'," אמרו החברים. אך את תכניותיו לא זכה בן להגשים. בן נפל בקרב בדרום רצועת עזה ביום רביעי, ה' בחשוון תשס"ח (17.10.2007). באותו בוקר פעל גדוד 51 של "גולני", מלווה בכוחות שריון והנדסה, בעומק הרצועה, במרחק של כשני קילומטרים מגדר המערכת. מטרת הפעולה הייתה לעצור מבוקשים ולאתר אמצעי לחימה. בסביבות השעה תשע בבוקר הבחינו הלוחמים בדמויות נושאות מטול מסוג אר-פי-ג'י וכלי נשק נוספים בסמטה הסמוכה לבית שבו עשו את הלילה. מאחר שהזווית לא אפשרה ירי, יצאו הלוחמים מהבית לכיוון מטע הזיתים שממול, שם הסתתרו המחבלים. במהלך ההסתערות הצליחו הלוחמים לפגוע בשניים מהמחבלים, אך אש שנורתה לעברם מטווח קצר פגעה בבן בכתפו ופצעה אותו אנושות. לאחר טיפול ראשוני בשטח וניסיונות לייצב את מצבו הובהל בן במסוק לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע, אך מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו והוא נפטר מפצעיו. בן עשרים ואחת היה בן בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה כשמאות מלווים את ארונו. הותיר הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. ספד לבן מפקד הגדוד: "בן, נפלת בגבורה בקרב ארוך ומייגע על חירותה של מדינת ישראל. קרב על מוסר וצדקת הדרך. קרב שאליו יצאת בידיעה ברורה עם מי הצדק, מתוך ידיעה ברורה שישנו גם מחיר אפשרי אותו אתה מוכן לשלם במידת הצורך. … ניכרה בך הרעות האין-סופית, הנכונות לעזור לחבריך בכל מחיר ובכל מאמץ שנדרש, גם אם הוא מאמץ כביר. ניכרו בך כוח הרצון והדבקות במשימה שבהם היית דוגמה ומופת לכל חיילי הגדוד. ראיתי אותך מתנשף ומזיע, אך נושך שפתיים וממשיך. אמרתי לעצמי – אם הוא עומד בעומס ובגבורה, מי יכול להתלונן. זכור לי אותו סומק של ביישנות ועדינות שהיה קבוע בלחייך, אך יותר מכול זכורים לי השקט הנפשי שבו היית מתעטף לפני היציאה למבצעים, יחד עם גבך הרחב בעת הובלתך את הגדוד ממבטו של המפקד הנע מאחורי החוד, בידיעה שיש לו 'גב רחב' תרתי משמע לסמוך עליו. ובאמת, כך היה בקרב, כצפוי, ובקרב מכריך אף אחד לא היה מופתע מכך. הסתערת בראש הכוח בנחישות ובמקצועיות ובאומץ לב של לוחם 'גולני'. אולי נחמה קטנה יש לי והיא העובדה שכבר בימי חייו ובוודאי בפעולתו האחרונה השפיע בן מערכיו על רבים ממדינת ישראל. אנו, לוחמי גדוד 51, נמשיך ברוח ערכים אלו ונגן על מדינתנו בכל מחיר. ידעו אויבנו כי רוחנו איתנה ונחושה כמוך. נחישות הבאה מתוך אותן עדינות ורעות שהיו בך." משפחתו של בן קיבלה מכתבים רבים מאישים ומאזרחים שהביעו רגשי השתתפות בכאב האובדן, וביטאו הערכה וכבוד לעוז רוחו של בן, לנתינה ולמחויבות שהפגין ללא תנאי, ולהיותו דוגמה ומופת לכול. כתב למשפחה אורן, מפקד הפלוגה: "… אני כמפקד פלוגה הולך בראש, ולפניי כיתת החוד של הפלוגה. לפניי הלך גבר, לוחם, קלע חוד עם גב רחב, וכשהוא הולך לפניי אני מרגיש בטוח. בן הוביל בבטחה את הפלוגה, ובן ימשיך להוביל את פלוגה רובאית 51 לנצח. בדרכו נלך, על הקושי נתגבר, ומול כל האתגרים נעמוד איתנים. בזכות בן! סמל לאדם ולוחם למופת. … אוהב אותך בן, מעריך אותך על גבורתך ועל אומץ ליבך. אל מול המחבלים הסתערת ללא פחד. נמשיך בדרך שבה הלכת." כתב עידו, מפקד המחלקה: "אם מישהו היה שואל אותי מה מאפיין את בן אז הייתי עונה לו – כוח, כוח ושקט. זכורה לי שיחה עם בן שבה היה משפט שמתמצת את כל המילים. זה היה באימון בבסיס צאלים שבדרום. באותה תקופה היו לי ולבן בעיות. הרבה פעמים היינו 'מתכסחים'. הוא היה עושה דברים שאסור לעשות ואני הייתי צריך להעניש מאותה סיבה שהוא היה אומר 'על טעויות משלמים', ומקבל כל עונש בשקט ובשלווה. אז החלטתי לנסות ולהבין למה למרות כל הקשיים שיש לו, הוא עדיין ממשיך. בן הסתכל על הקרקע באותה ביישנות שהייתה בו, בעט בחול ואמר 'בגלל זה!' מאותו יום למדתי להכיר מי הוא בן והערכתי אותו מעל ומעבר לכל מה שהכרתי עד אותו משפט ואותן שתי מילים." כתב אחד החברים: "… אני זוכר כמה אהבה הייתה בך, ומספר החברים שלך יעיד על כך. אפילו סופרמן לא היה מצליח לחלק את הזמן שלו בין כל כך הרבה אנשים כמו שאתה עשית… והכי מפתיע זה שבכל האהבה שחילקת לכולם היה עוד מקום והרבה… נתת את חייך מתוך אהבה למדינה, למשפחה ולחברים, ומעולם לא רצית עזרה, רק לתת ידעת… נתת לכל אחד הרגשה שהוא מיוחד, התייחסת בכבוד לכל אדם ואדם, והנה היום, שאתה כבר לא איתנו, אני רואה בכמה אנשים נגעת… השארת לי ולכולם חלל בלב שלעולם לא ייסגר… תמיד תישאר בליבי." כתב נתי יצחק: "היית לי אח לנשק. תמיד לקחתי ממך דוגמה – אף פעם לא להיות בעצב ולקחת הכול בקלות. תמיד ידעת לחייך ולהצחיק אותנו גם כאשר היינו טיפה שבוזים, וזאת הגדולה שלך – הענווה העצומה והצחוק שאף פעם לא ירד מפניך. … רצית להיות בחוד החבורה בכדי שאם וכאשר ניתקל, אתה תהיה הראשון לתפעל על מנת שחבריך לא ייפגעו ואתה תגן עליהם ועל כל עם ישראל. לא היה אכפת לך לחרף נפשך למען ערכים אלה, וכך עשית… אוהב אותך." כתב רז מנשה: "בן היה מוכן לעשות הכול בשביל החברים והמשפחה. הוא תמיד דאג לכולם שלא יהיה חסר כלום לאף אחד, ממש כמו אבא! תמיד מזמין על חשבונו, לא נותן לאף אחד לשלם – לב רחב! בן אהב ליהנות מהחיים, לשבת עם חברים על איזו כוסית וודקה עם נרגילה, וזהו – זה היה מספיק לו, לא היה צריך יותר מזה. אך באותה מידה הוא היה גם עובד קשה, ובקושי ישן. היה חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה במיוחד. … כל מי שהכיר אותו ידע שהוא אחד האנשים הנדירים שקיימים בעולם הזה. היה גיבור אמיתי!" אלעד: "אני מודה על כל רגע שהיה לי איתך – זכיתי בחבר אמת, ורק חבר אמת יודע מה היית נותן בשבילו. בן, בשביל מי שאהבת היית נותן את הנשמה, כי כזה היית – נשמה ענקית ובעל לב ענק שצורך הנתינה בו היה ביסודך. נוח על משכבך בשלום. אוהב ומתגעגע המון." דברים נוספים לזכרו של בן נכתבו באתר האינטרנט "השחקן ה-12" של מועדון "מכבי תל-אביב": "לא יכול לשכוח בחיים את הדקות האחרונות של מי שבאותם זמנים היה מהאנשים שהייתי הכי מחובר אליהם בפלוגה. את היריות הקרובות לבית שבגללן יצאת החוצה למצוא את המחבל, ואת הצעקות של גל הנגביסט 'כובאני נפל, כובאני נפל, תנו אש, תנו אש!'. לא עובר לילה בלי שאני חושב על כובאני, ושעל אף כל הבעיות תמיד היה מחייך, תמיד עם שמחת חיים. אף פעם לא שוכחים אותך ותמיד מתגעגעים, רובאית 51, 'אחרוני האפאצ'ים'." לזכרו של בן כתב והלחין הזמר "ראובן המלאך" שיר שהוקלט והופץ בין כל חבריו ומוקיריו של בן: "איך זה שאלוהים / לקח אותך מאיתנו / איך זה שכאב כזה / השארת בליבנו / מחייך ועוזר לכולם / ובליבנו תישאר לעולם / אתה תמיד תישאר / הגדול מכולם // המלאכים מלמעלה / עליך שומרים / תמיד תדע בן / שעליך חושבים / כל החברים / וכל הידידים / שהיו איתך בשעות / הכי יפות של החיים // כל הזמן אתה רצית / להיות חייל קרבי / לחיים אדומות / ילד כזה בריא / התקשרת לאימא / דרשת בשלומה / ולאחר שעה השארת / את כולנו בתדהמה." התקרית שאירעה בעזה סוקרה בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. כתבות רבות האירו את דמותו המיוחדת של בן, והדגישו את נחישותו ללכת בדרך שהאמין בה. פעולות ההנצחה לזכרו של בן, הנעשות ביוזמת המשפחה והחברים הקרובים, קשורות לתחביביו ולדרך חייו. בין היתר נערך טורניר "קט-רגל" לזכרו של בן שבו לוקחים חלק חברים מהצבא ומהשכונה. המשפחה מעבירה גביע נודד המוענק למנצחים, ומדליה שבה מונצח שמו של בן מוענקת לכל המשתתפים. באירועים ובאזכרות מוצגים חומרים כתובים ותמונות המנציחים את בן, את פעילותו, ואת האירועים המגוונים שהספיק להשתתף בהם ולחוות במהלך חייו הקצרים. בשנת 2008 הוחל בכתיבת ספר תורה על שמו של בן.
