בנם של ברכה ויוסף. נולד ביום י"א בכסלו תשמ"ב (7.12.1981) בפתח תקוה. בן הזקונים במשפחה, אח לשלמה, רונית, אסנת ונועם. אלון היה תינוק חמוד, שקט ורגוע. נועם אחיו כתב: "אני זוכר את היום בו אבא ואימא הסתודדו בחדר ודיברו על הסיכון הקיים בלידה בגיל מבוגר… הייתי אז ילד קטן וסקרן כבן תשע, הבן הרביעי והאחרון במשפחה, ולא כל כך הבנתי על מה הם דיברו. הדבר היחיד שהבנתי היה שבקרוב לא אשא עוד את התואר 'בן זקונים', כי אימא צריכה ללדת אותך. בסופו של דבר נולדת … שבועיים בדיוק לפני חג החנוכה של אותה שנה. אני זוכר שמאוד שמחתי כשנולדת וכי הארת לנו את הבית עם הולדתך. הבית התמלא שמחה, התרגשות ותחושה של התחדשות … היית ילד יפהפה, מקסים ונבון, מלא חן ושמחת חיים. היו לך שתי גומות חן בפנים כאשר חייכת ותלתלי 'בקבוק' בשְׂעָרְךָ. כל מי שראה אותך ממש 'נדלק' עליך. אני זוכר אותך כשהיית כבן שנתיים, מסתובב בבית ומחפש את האבטיחים שאבא היה קונה ומחביא מתחת לאחת המיטות. כאשר היית מוצא את האבטיח היית מגלגל אותו בשמחה ככדור ומכריז בקולי קולות: 'אבאטיאן'. זה היה ללא ספק מראה משעשע שהצחיק את כל בני המשפחה". בגן הילדים היה אלון תלמיד חרוץ מאוד ולדברי הגננת שלו, הוא אהב להגות ולחשוב. לכיתה א' הגיע יודע קרוא וכתוב בזכות לימוד אצל מוֹרִי. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "הס" בפתח תקוה ובחטיבת הביניים "בן צבי" בעירו, וסיים בגרויות במגמת אלקטרוניקה ומחשבים בתיכון עמל ב'. כשהיה אלון בן שש-עשרה נישא אחיו נועם ועזב את הבית, ואלון נשאר הבן היחיד שגר עדיין בבית ההורים. אביו נפטר בערב פסח שנת 2007, ואלון בן הזקונים הפך בבת אחת לכל עולמה של אימו. הוא תמך בה, חיזק אותה, דאג לה במסירות נפש וסיפק לה סיבה להמשיך לרצות לחיות לאחר פטירתו של בעלה. אלון היה חובב טיולים וטייל עם אימו ברכה בארץ ובחו"ל, טיולים משותפים שארגן ותכנן רק לה ולו. הוא הקדיש את כל זמנו הפנוי לאימו וויתר פעמים רבות על בילויים עם חברים, ובלבד שלא תישאר לבד או תרגיש בדידות. למרות שהיה עסוק בצבא, לא שכח את אימא והיה מתקשר אליה מספר פעמים ביום, מתעניין ודואג לשלומה. אימו סיפרה שלאחר שהתגייס לצבא קבע, היא הייתה ממתינה לו בקוצר רוח ובדאגה לבד בבית, עד שיחזור הביתה בסוף יום העבודה. אלון היה נגר חובב, ובשעות הפנאי שלו בנה ארונות, שולחנות וספרייה. לאחר שאביו נפטר, החליט אלון למלא את מקומו כחבר האגודה בבית הכנסת שבו בני המשפחה מתפללים, ושם היה שותף פעיל לתהליכים של התחדשות ושינויים. אלון אהב מאוד את משפחתו. עם אחיו נועם היה לו קשר מיוחד לאורך כל השנים. הוא נהג לשחק עם אחייניו הקטנים ולהשתובב איתם ולפנקם, והם אהבו אותו מאוד. אחיו ואחייניו היו משתוקקים לבואו וממתינים בקוצר רוח לביקורו בסופי שבוע. אלון השרה סביבו אווירה מאוד נעימה. "היה לי לעונג מיוחד לארח אותך על שולחני ובמיוחד בליל הסדר, ולדבר איתך דברי תורה, שכן היית מלא וגדוש בתורה," אמר נועם. כל חייו נהנה אלון לעזור. "ראיתי בך אדם נבון וחכם," כתב לו נועם, לזכרו, "ולכן נהגתי לשתף אותך באופן מלא בכל המתרחש בחיי. לא אחת נטלתי ממך עצות, הגם שאני מבוגר ממך כמעט בעשור. אהבתי מאוד לשהות במחיצתך ולבלות איתך בשעות הפנאי, הן בתקופת הרווקות כאשר גרתי בבית ההורים והן כאשר הייתי נשוי, במסגרת ביקוריי בפתח תקוה. היית לסמל, לדוגמה ולמופת בעיני המשפחה, וכך גם נתפסת בעיני כולם. עם זאת, היית אדם צנוע, בעל מידות, דרך ארץ ויראת שמים ונתת יחס חם ואוהב לכל הסובבים אותך. כמו כן, היית איש חסד ואמת, תם וישר, אוהב ואהוב על הבריות, העברת על מידותיך, לא הקפדת כאשר מישהו פגע בך והארת פנים לכל אדם. כל מי שהביט בך הבחין בחיוך תמידי שהיה נסוך על פניך, חיוך שהקרין רוגע, שלווה ואהבה לזולת. חיוך זה הינו גם הזיכרון שיש לי ממך ואשר נחרט במוחי וילווה אותי לנצח. האינטליגנציה שלך, העדינות, ההתנהגות, האישיות והאופי המיוחדים שלך, אפשרו לך להתיידד עם אנשים שהיו מבוגרים ממך בכמה עשורים, כמו גם עם בני גילך ועם אנשים שהיו צעירים ממך, וכולם אהבו אותך. דוגמה לכך היא היחסים המיוחדים והמופלאים שהיו לך עם בצלאל (השכן), הבן של בן הדוד של אבא ועם בנותיו, שראו בך מעין אבא שני וחבר. היית עבורם מושא להערצה. היו לך תכונות של מנהיג שבאו לידי ביטוי גם באזרחות וגם בצבא. תמיד היית זה שיוזם ומוביל דברים". ב-15 בפברואר 2000 התגייס אלון לחיל הקשר ברמלה ועסק בתחום המחשבים. לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל החליט להתחיל את לימודיו האקדמיים: למד ראיית חשבון במשך שנה באוניברסיטת בר אילן ועבר לאוניברסיטת תל אביב, שם למד שלוש שנים מִנְהל עסקים וכלכלה. אלון רצה לעבוד בתחום הכלכלה, וכך הגיע לתפקיד של כלכלן במחלקת התקציבים, כשירות קבע ביחידת מפקע"ר (מפקדת העורף) 127. הוא החל לשרת בפיקוד העורף, עבר קורס קצינים והיה קצין מצטיין בתחומו. אלון תרם רבות להצלחת הפרויקטים במחלקתו. מכיתה ה' ואילך קיבל אלון מדי שנה תעודת הצטיינות על לימודיו, כך היה בכל מסגרות החינוך בהן למד. אף בצבא – בסדיר ובקבע – היה חייל מצטיין. "תמיד היית מצטיין," כתב נועם אחיו, "וכבר מגיל ילדות כולם הבינו שאתה אדם כישרוני, ממש 'עילוי', ותלו בך תקוות רבות. כל הזמן חתרת למושלמות ולמצוינות בכל המישורים". בתקופת שירותו בקבע היה אלון פעיל בפתיחת בית כנסת חדש ברמלה, דאג להביא ספר תורה ולמד שם גמרא. אלון אהב ללמוד ומעולם לא חש שהגיע לרוויה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בלימודיו התורניים בכולל. היו לו אין ספור שאיפות בתחום זה, הוא הרחיב את אופקיו בהתמדה וכמעט סיים את לימודי ההסמכה לרבנות. הוא הקפיד מאוד על קביעת עתים לתורה והשתדל להדר בקיום מצוות. היו לו מספר חברים קבועים שאיתם למד בקביעות בחברותא תורה ומוסר, תוך שהוא משתדל לכסות מגוון מקצועות תורניים רחב ככל האפשר. אחד מבני זוגו אלה היה הרב שלמה לבנון, שכן של הוריו, ששימש בעבר כסגן הרב הצבאי הראשי לצה"ל. גם הרב הכיר בערכו ושיבח אותו לרוב. "גם כאשר היית חולה וסבלת ייסורי איוב, לא ויתרת על תפילות ולימוד תורה," כתב נועם. "בעיניי וגם בעיני האחרים היית פשוט צדיק. מעולם לא ראיתי כזו דבקות במטרה ובתכלית וכזו מידה של מסירות נפש, כפי שהיו לך. התעלית מעל כל הסבל והייסורים שסבלת. כאשר חברים וקרובים היו מגיעים לבקר אותך בבית החולים וניסו לעודד אותך ולהפיח בך תקווה להחלמה, הם היו אלה שיוצאים מחוזקים ומעודדים כאילו הם אלה הזקוקים לעידוד ולא אתה… היום, בדיעבד, נדמה כאילו חשת שזמן חייך אוזל ולכן ניסית להשיג ולעקוף את קצב מרוץ החיים ולכבוש עוד ועוד יעדים". לאחר שנלחם במחלת הסרטן כמו אריה, נפטר סרן אריה אלון כובאני בעת מילוי תפקידו ביום כ"ב באייר תשע"א (26.5.2011). בן עשרים ותשע היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין סגולה בפתח תקוה. הותיר אם, שני אחים ושתי אחיות. אלון נטמן לצד אביו. "כעת הלכת לעולם שכולו טוב עם המון זכויות ומעשים טובים, ואני בטוח שטוב לך שם למעלה ושיש לך מקום בגן עדן," הספידו נועם אחיו, "אימא נותרה לבד והיא ממאנת להינחם. היא חשה שאין לה עוד עם מי לחלוק את החיים … קשה לי להתמודד עם המחשבה שאינך כאן יותר, במיוחד לאחר התקופה הארוכה בה ליוויתי אותך בבית החולים כאשר היית חולה. השם עֵדי וגם אימא יודעת, שכיתתי את רגליי כדי לבקש עבורך ברכה להחלמה ואף תרמתי לך מֵחַ עצם מתוך תקווה להציל את חייך. הייתי מוכן לעשות זאת פעם נוספת, אולם הקב"ה רצה אחרת… היה לי מאוד קשה לראות אותך כשמצבך הבריאותי מידרדר מיום ליום. כל הזמן הייתי בוכה לאחר שהייתי יוצא מבית החולים בדרכי חזרה לירושלים. כיום, תשעה חודשים אחרי פטירתך, אין יום שאיני נזכר בך מספר פעמים ולעתים גם מוריד דמעות. האבידה היא גדולה והפצע עמוק. 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'. עם זאת, אנו מנסים להתחזק, להמשיך בחיים ולהנציח את זכרך בכל דרך אפשרית, כולל כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתך ולעילוי נשמת אבא ז"ל. יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אחיך האוהב תמיד". מבין ענפי הספורט השונים שבהם עסק, העדיף אלון הליכה, ריצה וכדורסל. לאחר מותו תרמה משפחתו לזכרו הליכון אלקטרוני למוסד חינוכי לילדים עם תסמונת דאון ביישוב אלעד. כמו כן, העבירה המשפחה את הספרייה התורנית של אלון למוסד "נעם" בירושלים. חומרים שאסף בתקופת לימודיו באוניברסיטה נתרמו לספריית האוניברסיטה.
