כהנא, יעקב-מאיר (‘קובי’)

בן אליעזר ואהובה. נולד ביום כ"ט בסיון תשי"ז (28.6.1957) בקיבוץ שדות-ים. הוא למד בבית-הספר היסודי שבשדות-ים ואחר-כך בבית-הספר התיכון האזורי. קובי היה ילד יפה-תואר, בהיר שיער ועין. כבר בגיל רך אהב ילדים קטנים. אהבתו אליהם היתה לשם-דבר ולא חלפה גם כשבגר. והילדים, שבחוש יודעים מי אוהב אותם באמת, הגיבו כדרכם והיו כרוכים אחריו ונענים לו בכול. גם ביחסו למבוגרים ולבני-גילו נהג בחמימות ובטוב-לב. מעולם לא דיבר רעות על מורה או על חבר. בלימודים עשה חיל, ובמשק עבד תמיד בחריצות. היו לו גם תחביבים שונים: בגיל תשע יצר דמויות מפלסטלינה שעוררו התפעלות. בכיתה ז' בנה סירה והפליג בה. קובי אהב מאוד את הים. בכיתה י"א יצא להפלגת- אימונים לאיי יון, במסגרת בית-הספר. בתחילת נובמבר 1975 גויס לצה"ל והוצב לחיל-השריון. בועדת-הגיוס נקבע שהוא סובל מרגל שטוחה, ולא יוכל לשרת בחיל קרבי. אך קובי לא ויתר, הוא פנה לועדה וציין שמגבלה זו איננה מפריעה לו כלל. הוא רוצה מאוד, כתב, לשרת בשריון ומבקש לערער על ההחלטה. ואכן הועדה נענתה לבקשתו. הפרופיל של קובי הועלה. לאחר הטירונות השתלם בקורסים שונים בחיל-השריון. הוא היה תותחן-טנק. ומפקד-טנק. לאחר-מכן נשלח לקורס קציני- אג"מ ולקורס קציני-שריון. קובי אהב מאוד את הצבא. הוא התבלט במסירותו הרבה לעבודה וברוח-התנדבות. על הקורות לו בזמן השירות לא הרבה לספר, וכל שידעו בבית מפי חבריו נודע. כקצין ידע לאזן את הקפדנות ביחסו לחייל עם יחסו האנושי אליו. הוא היה שומר על מרחק בינו לבין פקודיו, אבל ידע לטפל בבעיותיהם האישיות. קובי גילה גם עניין באימון ובפיקוד על מחלקה של נוער-שוליים. הוא מצא בכך סיפוק, ומאמציו עלו יפה. החיילים ידעו להעריך אותו לא כרודה אלא כמפקד טוב, שאתו היו יוצאים למערכה 'בעיניים עצומות'. ביום ו' באדר ב' תשל"ח (15.3.1978) נפגע קובי ונהרג בקרב בדרום-לבנון. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין שדות-ים. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן. שר-הביטחון דאז, עזר ויצמן, כתב במכתב-תנחומים למשפחה השכולה: "סגן יעקב-מאיר כהנה היה קצין מצטיין בחיל-השריון. חבר למופת ואהוב על כל מי שהכירו". "נפלו הדברים כך שהאנשים הבעיתיים, הקשים, התרכזו במחלקה של קובי", כתב מפקד- הפלוגה שלו. "אני בכונה לא שיניתי דבר, כי ידעתי שאתגר שהוצב מולו אין כל ערך להפחיתו. קובי נטל את תפקידו ברצינות. 'הוא יותר קפדן ממני', נהגתי לומר. מחלקתו, מחלקה שרישומו של מפקדה ניבט ממנה. את הדוגמה האישית שבו כחייל, פיתח כמפקד. לא היה מבצע או עבודה שעשתה מחלקתו והוא לא היה שם. גבוה מעל כולם, שקט, בוחן את כולם ועובד כל הזמן". מול קברו הפתוח אמר מפקד הגדוד: "לפני שבועיים ביקשתי לקדמו לתפקיד אחר. ישב והסביר לי ארוכות, מדוע אינו יכול לנטוש את חייליו. והסיבות כבדות, ובכל-אחת טמונה אהבה אדירה אליהם, ובכל-זאת אמונה שלמה וכנה, שזאת הדרך ולא אחרת. לא יכולתי שלא להיכנע לעצמה כזאת של אמונה ושלמות בדרך… אשריכם שבן כזה יולד לכם. בחייו ובמותו מצטרף קובי לשרשרת אדירה שאיננה ניתנת לניתוק, הקושרת אותנו: אותי, את הגדוד ואת כל אחד מהנוכחים כאן לתולדות עמנו הקדומים ביותר ומתוה לנו, החיים, את דרכנו בעתיד. החלל שהותיר קובי במותו הוא גדול ולא ניתן לגישור. זה שטר שנפרע אותו עד-תומו, הן מעצמנו והן מאלה שבגינם נפל". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו.