,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בנם הבכור של שפרה ואריה. נולד ביום ט"ו בשבט תשל"ב (31.1.1972) בקרית מוצקין, שם גדל והתחנך. דדי החל את לימודיו בבית-הספר העממי "שרת" בקרית מוצקין וכבר אז בלט בפיקחותו ובשאיפתו למצוינות. הוא המשיך את לימודיו בתיכון המקצועי "אורט מוצקין", במגמת אלקטרוניקה. דדי בגר והיה לנער נאה, בלונדיני, בעל עיניים כחולות. היה חבר נפלא, בן מסור ונאמן ואח אוהב. הוא גילה כושר התמדה ורצון להצליח, ונהג להציב לעצמו אתגרים ומטרות ולפעול בנחישות להשגתם. פיקחותו וחוכמתו הדריכו אותו בכל השטחים בהם עסק, אך תמיד שמר על צניעות ולא התהדר בהישגיו. דדי נטל חלק בפעילות גדנ"ע אוויר ובנה טיסנים ומטוסי בלזה. קרוב היה בלבו אל הטבע ובכל הזדמנות יצא לטיולים, תחילה כשהוא רכוב על אופניו, ובהמשך תר את הארץ באופנועו או במכונית. היו לו ידיים טובות והוא נהנה לעבוד בגינה, לשפץ את האופניים ואת האופנוע, לצבוע את הבית ולתקן מכשירים מקולקלים כשהוא מסייע לבני משפחה, לחברים ולשכנים. דדי נהג להרכיב פאזלים מרובי-חלקים ועסק בפרויקטים מקצועיים בזמן לימודיו. הוא אהב לצפות בתוכניות הטלוויזיה "זהו זה" ו"מיסטר בין", וכמעט לא החמיץ תוכנית מאלה. בעזבונו התגלה מספר רב של קלטות וידיאו, שבהן מוקלטות התוכניות אשר אהב. בשנת 1990 סיים דדי את לימודיו כתלמיד מצטיין וניצב בפני השאלה האם להמשיך בלימודים כעתודאי או להתגייס. לבסוף, בחר בלימודים, מתוך התחייבות לשרת שנתיים בשירות קבע בחיל האוויר. וכך, במחצית חודש יולי 1990, גויס דדי לצה"ל, עבר טירונות כלל-צה"לית ובסיומה המשיך בלימודיו ב"אורט ביאליק". במהלך שנת הלימודים האחרונה התייעץ עם הבוגרים שסיימו את הלימודים לפניו, והתגבשה אצלו ההחלטה לשרת כחייל קרבי, מתוך רצונו לתרום למדינה. לפיכך, במקביל ללימודיו ובין הבחינות, עסק באימוני כושר גופני – בריצות, רכיבה באופניים ועוד. הוא סיים את לימודיו וקיבל את התואר "הנדסאי אלקטרוניקה". במחצית מאי 1992 התייצב שנית בבסיס קליטה ומיון. דדי ביקש לשרת בחיל הקשר בתחום האלקטרוניקה והמחשבים, במסלול הנקרא קשר"ג – קצין קשר גדודי. הוא עמד בפני מסלול קשה של שמונה עשר חודש, המשלב לימודים צבאיים עם פעילות צה"לית. ראשית הדרך היתה לעבור מחדש טירונות אג"מית, בה הוכשר כחייל קרבי, לאחר מכן עבר קורס מ"כים. בשלב זה, עקב פציעה, הורחק דדי מהקורס ונשלח לפעילות ברמת הגולן בחיל השריון, שם הוצב במעבדת קשר. הוא יצר קשרים חברתיים עם חיילים וקצינים כאחד ועודד את חבריו תוך כדי הוכחת יכולתו המקצועית. לאחר שלושה חודשי "מנוחה" ברמת הגולן, ביקש דדי לחזור למסלולו המקורי. בקשתו נענתה בחיוב והוא החל קורס מ"כים מחדש, עם קבוצה חדשה. יחד המשיכו עד סיום המסלול בקורס קצינים ובסתיו 1993 קיבל את דרגת הסג"מ. עקב מחסור בקציני איכות, התמנה לעוזר-קצין קשר חטיבתי והוצב בטול כרם. בתקופה זו עבר את הטראומה הראשונה – הפיגוע החבלני בצומת בית ליד. מפיגוע זה ניצל דדי בנס, אולם איבד חבר טוב וחבר אחר שלו נפצע, וכך גם כמה מפקודיו. תקופה זו התאפיינה בביקורים אינטנסיביים בבתי החולים ובעזרה שהגיש למשפחות החיילים שנפגעו. דדי מיעט להגיע לביתו ושינה את סדרי העדיפויות שלו. במקום הראשון עמדו מעתה הצבא ופקודיו, עמידה ביעדים הצבאיים ובמטלות חרף כל הקשיים שניצבו בפניו, וכל זאת על חשבון חופשותיו ושעות המנוחה שלו. בתפקידו הבא היה דדי מפקד פלוגת הפעלה באוגדת איו"ש וכהרגלו, מילא את תפקידו במקצועיות טכנית ופיקודית. מפקדיו טענו שנכנס ל"נעליים גדולות", אך בתקופה קצרה הוכיח בקיאות בכל הנושאים והשתלט על כל הבעיות שניצבו בפניו. דדי סיים את שירות החובה והחל בשירות קבע בדרגת סגן. הוא מונה לקצין קשר חטיבתי בגזרת ג'נין והשתלב במהירות בגזרה הרחבה. דדי נשא על כתפיו אחריות כבדה ועל אף העזרה המקצועית המועטה שקיבל, גילה תושייה ואלתר פתרונות. כך, למשל, נידב את מחשבו האישי מהבית על מנת לקדם עבודות משרד, או יצא לעיר הקרובה לקנות חלפים שהיו חסרים במלאי עבור ציוד קשר או ציוד משרדי. חייליו עמדו בראש דאגותיו והוא הקפיד לשמור עבורם על תנאי שירות נאותים. את עצמו הזניח והיה מעביר את המזרן מחדר המגורים למשרד וישן אך שעות ספורות. חייליו מספרים, שכאשר הלכו לישון הוא עדיין עבד וכך גם מצאו אותו כאשר קמו בבוקר. בחוות הדעת שקיבל לכל אורך תקופת שירותו צוין דדי כבעל יכולת אישית גבוהה, מתפקד בצורה טובה מאוד, מקרין אווירה חיובית סביב פקודיו ומוצא פתרונות טובים לתקלות במערכת. בחופשותיו המעטות ניצל את הזמן הפנוי לשינה, לטיולים בחיק הטבע, לצילומי נוף וטבע. גם אז המשיך להפגין דאגה לחייליו, דאגה שהתבטאה בלקיחת כביסה לחייל שנשאר בבסיס, ביקור אצל חברים פצועים או חולים, טלפונים למשפחות, התעניינות כנה בבעיותיהם האישיות של חייליו ושמירה על קשר גם עם חיילים אשר עזבו את היחידה. במהלך שירותו כקצין קשר חטיבתי בג'נין יושמו הסכמי השלום עם הפלשתינים, שבמסגרתם היה על צה"ל לפנות את העיר. דדי קיבל עליו את התפקיד והיה אחראי על הקמת בסיס דותן, במקביל לכל שאר הפעילות בגזרה, שהלכה והתרחבה. העומס שהוטל על כתפיו, הן הנפשי והן הפיסי, היה רב, אולם דדי לא התלונן והמשיך לבצע את מטלותיו לשביעות רצון המפקדים ומתוך נחישות של עמידה ביעדים. במהלך פעולות אלה נפגע דדי ונאלץ לטפל בבריאותו שלו, אולם לבו היה עם חייליו וחבריו עד יום מותו. ביום כ"א באדר א' תשנ"ז (28.2.1997) נפל דדי בעת מילוי תפקידו. בן עשרים וחמש היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בצור שלום. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. השאיר אחריו הורים ואחות – שרון. מפקד חטיבת מנשה הספיד את דדי על קברו: "משפחת כהנא, ביחד אתכם נישא בעצב את זכרו של דדי – צעיר נעים הליכות, בעל מוטיבציה גבוהה להצליח ויכולות מרשימות. דדי – ברצוני להצדיע לך, על האופטימיות שבך, על המאבק הבלתי אפשרי כמעט במחלה – תכונות שאפיינו אותך גם בתקופת שירותך בחטיבה כקצין קשר חטיבתי." במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "דוד שירת כקצין קשר בחטיבה המרחבית 'מנשה' ותואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי ומסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. דוד בלט בנכונות להשקיע ולתרום מניסיונו לאחרים והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מפקד היחידה בה שירת דדי כתב למשפחתו: "במשך תקופת היכרותי עמו הכרתי חייל ומפקד מצוין, בעל רמה אישית גבוהה, קצין המצטיין ברצונו להצליח, תוך גילוי יכולת מקצועית גבוהה. אדם פיקח, ממושמע, חרוץ ומסור." חיילי יחידת הקשר הוציאו אלבום לזכרו של דדי ובו דברי פרידה ושירים. האלבום נמסר למשפחתו. אחד מחייליו של דדי כתב למשפחתו: "…מאוד התרשמתי מדדי. לא הכרתי לפני כן אף אחד עם ידע כמו שלו, עם מקצועיות כמו שלו. הוא היחיד מכל אלה שהכרתי שהיה גם קצין טוב, גם מפקד טוב, גם קצין קשר הכי מקצועי שפגשתי וגם בן-אדם עם לב טוב. כל מה שאני יודע היום וכל מה שהגעתי אליו בצבא זה אך ורק בזכות דדי, בזכות תמיכתו, בזכות ההסברים שלו ובזכות היכולת שלו לדעת לגרום לאנשים לרצות ללמוד דברים. …אנשים כמוהו פוגשים רק פעם בחיים". חיילת ששירתה תחת פיקודו של דדי, כתבה לזכרו: "הכול מתגמד לאותו הכאב / החושך, החושך שבשניות / הופך אותנו לעיוורים. / והכאב הזה, הכאב שאף / חכם עוד לא הסביר אותו. / ואנחנו, אנחנו הופכים לשפני / ניסיון של אלוהים. / והריקנות, הריקנות שמשתלטת / כפגע רע. / ושום אדם לא יוכל להושיע/ ואף צדיק לא יוכל להחזיר / ואין כבר כוח, ואין כבר אמונה. / ואין מילים, אין מילים שיחזקו. / כי אולי עוד לא המציאו / אותם, אולי עוד לא חשבו / עליהם. / ורק נשאר הפחד / הפחד שצריכים להתגבר עליו. / והלבד, הלבד שצריכים להתרגל אליו / וזה, זה הכי כואב, / ואיש, איש לא יוכל להסביר / אותו, לדחוק אותו, / ואף אחד אין לו את הזכות / לשפוט אותנו על האבידה / ועל הדמעות שלא חדלות לרדת." משפחתו של דדי הנציחה את זכרו בהקמת פינת הנצחה בבית "יד לבנים" בנהריה ובבית "יד לבנים" בקרית מוצקין. לוח שיש עם נר זיכרון הוצב בבית הכנסת המרכזי בקרית מוצקין. ספר תורה על שמו הוכנס לבית הכנסת בנהריה. שמו מתנוסס על אנדרטה לחללי צה"ל, בני קרית מוצקין, בבית העלמין בצור שלום וכן על האנדרטה לחללי חיל הקשר ביהוד, שם מונצח שמו של דדי גם בספרייה המקומית. הוקמה לזכרו גם פינת הנצחה בבית-הספר בו למד. הספר "בחרתי בחיים… אחרים", שיראה אור בקרוב, נכתב על-ידי שפרה, אמו של דדי. הספר עוסק בכאב, שכול ואובדן, וסוקר בקצרה מה עובר על אדם צעיר, המגלה שיש לו גידול, תוך כדי שירותו כקצין בצה"ל. בספר מועברים מסרים ב"תקשור" מדדי אל אנשים שלא הספיק לומר להם עוד ממה שחש.