בת רות ואליהו. נולדה באילת ביום ט"ו בניסן תש"ן (10.4.1990). שרית נולדה שנה אחרי אחיה בן. בבית גדל גם ליאור הבכור – אח למחצה מצד האם – שהיה גדול משרית בשתים-עשרה שנים. כשהייתה שרית בת תשע נולדה אחותה למחצה מצד האב – סימון. שרית הייתה ילדה ונערה חייכנית, בעלת גומות חן וחיוך שובה לב, מלאת שמחת חיים, שובבות וצחוק מתגלגל. כמי שגדלה באילת אהבה מאוד את הים, בילתה שם כל רגע פנוי והרגישה במים "כמו דולפין", כדברי משפחתה. היא אהבה בעלי חיים, וכיוון שלא הורשתה להחזיק כלב בבית הרבתה לשחק ולטפל בכלב של השכנים. בין שרית ואחיה בן הפרש של שנה, הם בעצם גדלו יחד והיו חברים טובים שעברו הרבה חוויות משותפות. בן היה השקט, הדואג לשלום בית, ושרית הייתה הסוערת יותר. השניים היו מנהיגי המשחקים של ילדי השכונה, ואמם הייתה מפנקת את כל הילדים במאכלים ומארגנת פעילות ימית וספורטיבית לכולם. גם משבגרו נשארו האח והאחות חברים טובים, שבילו יחד באותם מועדונים וריכזו סביבם חבורה אחת גדולה ומגובשת. כשהתגרשו הוריה של שרית עבר האב לגור בבת ים והיא בחרה לחיות לסירוגין בשני הבתים. הוריה הבינו ללבה ואפשרו לה זאת. כמו בבית באילת גם בבית אביה היה לה חדר משלה ובו כל הנוחיות. נטלי אשת אביה אהבה אותה כבת, ורוזה, הבת של נטלי, הייתה לחברתה הטובה. הן קראו אחת לשנייה "אחותי" ושרית צברה חברים רבים חדשים, בנוסף לחברי הילדות שלה. שרית גדלה והתחנכה באילת, למדה בבית ספר יסודי "יעלים". מגיל אחת-עשרה היא הצטרפה למשפחתון "אור שלום", שם גדלו היא ואחיה בן בשנים הבאות. הם גדלו בחדרים סמוכים במשפחתון והגנו זה על זו בכל עת. השניים מאוד אהבו את המשפחתון, שהיה בשבילם עולם ומלואו, וגם שנים אחר כך שמרו על קשר עם המקום. האח והאחות השתתפו בכמה חוגים, בין היתר שרית הצטרפה לחוג התעמלות קרקע ובמסגרת זו השתתפה בכמה הופעות בעיר. היא גם הוכיחה כישרון בשירה והופיעה כמה פעמים. כמו כן הם יצאו לטיולי קמפינג ואף יצאו פעמיים לחופשות בחו"ל: טסו לטורקיה והפליגו ליוון. בגיל הנעורים מרדה שרית במוסכמות והוריה, שהבינו ללבה, פרשו עליה שמיכת הגנה ועזרו לה בכול. אחת לכמה שבועות היה אביה נקרא לאילת, למשפחתון, ונדרש לעשות סדר. באהבה, בתמיכה ובחום הוא הצליח ליישר את ההדורים, ואכן כל המשברים נפתרו ושרית גדלה במשפחתון עד תום לימודיה. בתום לימודי היסוד המשיכה שרית לחטיבת ביניים ותיכון מקיף עירוני "גולדווטר", שם השתלבה בלימודים במגמת מינהל וחשבונאות. בשעות הפנאי אהבה לבלות עם חבריה וחברותיה והייתה תמיד במרכז החבורה, הדבק שמרכז את כולם. הם אהבו לטייל בטיילת של אילת, לאכול במסעדות המבורגרים או לעשות "על האש" (רק בלי בצל, ששרית שנאה …) שרית גדלה להיות נערה טובת לב ונדיבה, שהסתדרה היטב בכל מעגלי המשפחה שלה. דאגתה לבני המשפחה ניכרה כשאביה היה מאושפז בבית חולים: היא הייתה לצדו מבוקר עד ערב, עד שהוא ממש דרש ממנה ללכת. למרות המרחק הגיאוגרפי נשמרה מערכת יחסים חמה, תומכת ואוהבת בין שרית ואביה, שאהב אותה ללא תנאי. "שרית הייתה ילדה יקרה תרתי משמע", מספר האב: לקראת גיוסה היא נדרשה להוציא תעודת זהות, קיבלה ממנו כסף לצורך זה אך פעם אחר פעם השתמשה בכסף לבילויים. לבסוף הוא הוציא את התעודה במרכז, תעודה שבמקום 70 שקלים עלתה כ-1,800 שקלים. היא גם הייתה "חולת קניות" ואהבה מותגים, מוסיף האב, וכשהוא שהה בחו"ל נהג לשלוח לה בטלפון הנייד צילום של פריט לבוש, ורק אם קיבל אישור ממנה היה קונה את הפריט. בהיותה בכיתה י"ב עבדה שרית בחנות ממתקים, ולקראת גיוסו של אחיה בן היא הכינה לו מכספה סל ענק ומתוק כמתנה. בן הוא שעודד את שרית להתגייס לצה"ל, למרות היסוסיה וקשייה. שרית התגייסה לצה"ל ביום 1.2.2010 והחלה טירונות בבסיס דותן. בזמן הקצר שהייתה בבסיס הצליחה למצוא לא מעט חברות חדשות. טוראית שרית כהן נפלה בעת שירותה ביום ח' באדר תש"ע (22.2.2010). באותו יום היא הצטרפה לבני משפחתה לנסיעה במכוניתם מאילת לחיפה, לחתונה של קרובת משפחה. בצהריים, מעט אחרי שעברו את צומת הערבה והחלו בעלייה לדימונה, התנגשה ברכבם משאית שהגיעה מהכיוון הנגדי, וכל חמישה יושבי הרכב הפרטי נהרגו בתאונה – שרית, אמה רות דהן, אחיה ליאור, רעייתו טלי והתינוקת שילת, בתם של ליאור וטלי. שרית הייתה בת תשע-עשרה בנפלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותירה אב, אח ואחות. לאתר האינטרנט יוטיוב הועלה סרטון לזכרה של שרית, ובו מצגת תמונות מחייה הקצרים, קורות חייה ופירוט נסיבות מותה. הסרטון נערך על ידי שרון, מכר של המשפחה, לקראת ערב לזכרה בבית הספר. בסיום הסרטון נוספו דברים למען נהיגה בטוחה וזהירות בכבישים והוא מסתיים במילים "שלום לך מלאכית". כתובת הסרטון: http://www.youtube.com/watch?v=O2fj5drp7Cs מור, בת דודה של שרית, הוסיפה לסרטון דברי זיכרון: "מלאך שלי. הגעגועים אוכלים אותי מבפנים ואני סובלת בשקט. רואים רק את הדמעות שיורדות לי … מה לא עברת אהובה, סבל, כאב, קושי בצבא. על הכול התגברת. דקה אחת בכביש מחקה הכול בשנייה … אומרים שה' לוקח רק את הטובים, ואולי זאת הסיבה שהוא לקח אותך מאיתנו. כי את מלאך ומלאכים מקומם בשמים. אבל עדיין, איך אפשר לעכל? … הילדה שלא עשתה רע לאף אחד, שכל החיים רק צחקה, שגם במוות שלה היה לה חיוך על הפנים, עכשיו היא רק זיכרון שרץ בראשי … שריתי שלי, לעולם אני לא אשכח את העיניים הצוחקות שלך, את שמחת החיים שהייתה לך, את התמיכה שקיבלתי רק ממך, את אהבתך הגדולה לילדים. תמיד אמרתי הרבה בני דודים יש לי, אבל שריתי תמיד מעל כולם …" באתר האינטרנט פייסבוק הוקמה קבוצה לזכר שרית, בכתובת: http://www.facebook.com/group.php?gid=319625469730 וכן קבוצה לזכר כל בני המשפחה שנהרגו באותה תאונה, בכתובת: http://www.facebook.com/group.php?gid=326635949724&v בדפים יש גלריית תמונות, בהן רבות של שרית עם חברים וחברות מהאזרחות ומהצבא, וכן דברי זיכרון וגעגוע שפרסמו חבריה הרבים. האחות סימון כתבה: "אלוהים למה? מה עשיתי שמגיע לי הכאב הזה? שנה אני כבר לא רואה אותה ואני מרגישה כאילו עברו מיליון שנים. אני לא יכולה בלעדיה … זה הדבר הכי כואב שיכול להיות בעולם. למה לקחו ילדה כזאתי למה לקחו אותה ממני? … איך אני מתגעגעת אלייך שריתי אחות אהובה שלי …" כתבה מורן: "יום הזיכרון היום ואת שמך מזכירים … איזה צמרמורת עוברת בגוף עם המחשבה שאת לא איתי, לא תהיי עוד לעולם. מה שנשאר זה רק זיכרונות ותמונות שלנו יחד. מלאכית קטנה שלי כמה שאני מתגעגעת אלייך, כמה שהייתי רוצה לחבק אותך ולא לעזוב לעולם …" שרית, חברה שהכירה בצבא, כתבה: "אוטוטו אנחנו שנה בצבא. זו הייתה דרך שאמורה הייתה להיות גם שלך ואז חייך וחיי משפחתך נספו בגלל אדם חסר אחריות שהיה בכבישים. מתגעגעים, מחלקה 3 פלוגת געש".
