כהן, שמעון

שמעון (שימי), בן ג'וליה ז"ל ויחזקאל, נולד ביום י' באייר תש"ט (9.5.1949) בבני-ברק. את חוק לימודיו העממיים סיים בבית-ספר "לפידות" בבני ברק ואחר מכן עבר לקיבוץ יפתח שבגליל. הוא היה נער יפה נפש ונעים הליכות, ידידותי וחביב על כל חבריו. בקיבוץ היה תלמיד טוב וספורטאי מעולה, והצטיין ברכיבה על סוסים. היו לו יחס מיוחד וגישה נבונה ומעמיקה לגבי סוסים והוא נחשב מבחירי הרוכבים בקיבוץ, בעיקר בענף המשוכות. שימי נודע גם בנכונותו הכנה לעזור לכל אדם בעת צרה ובמאמציו לעשות למען הזולת כמיטב יכולתו. כשסיים את חוק לימודיו בקיבוץ יפתח חזר שימי לעירו ועבד שם כדי לחסוך כסף לתקופת שירותו בצבא. שמעון גויס לצה"ל בתחילת מאי 1967 והוצב לחיל השריון. לאחר שסיים את האימון הבסיסי נשלח לקורס מקצועות טנק "סנטוריון משופר" בבית-ספר לשריון. הוא השלים סדרת קורסים ובכולם זכה בציון מעולה. במלחמת ששת הימים שירת בחזית הדרום, ועם תום המלחמה נשלח לקורס מפקדי טנקים, שגם בו זכה בציון גבוה כחניך מצטיין. בחוות הדעת שכתבו עליו מפקדיו נאמר: "מפקד טוב מאוד, אחראי וממושמע". בתחילת חודש מאי 1970 שוחרר שימי מן השירות הסדיר בצה"ל. בשובו לחיים האזרחיים עסק שימי במשלחי-יד שונים, הוא עבד כנגר, כנהג טרקטור וכצבע. אך בכל אשר שלח ידו עשה חיל וראה ברכה. כחודש אחרי ששוחרר נשא לאישה את חברתו נעמי. השניים גרו בתחילה בדירה שכורה, אך נרשמו לשכון לזוגות צעירים והקיעו הרבה מאמצים בביסוס מעמדם הכלכלי. כן דאגו היטב לעתיד ילדיהם, יחזקאל ושלום, שנולדו זה אחר זה. שימי היה בעל למופת לאשתו ואב מסור לשני בניו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה שימי בביתו, שכן ליבו אמר לו שיום כיפורים זה לא יועד לישיבה בבית הכנסת. צו הקריאה הגיע אליו והוא יצא מיד ליחידתו בדרום, והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים. בקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) בגזרת התעלה, נפגע הטנק שלו והוא נהרג. חודשים ארוכים לא היה הדבר ידוע בוודאות והוא הוכרז כנעדר. המשפחה צפתה לידיעות מן השבי, או לכל ידיעה שהיא, אך לשווא. לימים נתגלתה גופתו והתברר ששימי נפל יחד עם כל צוותו של הטנק. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושני בנים, אב, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתבו למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו אסף יגורי: …"בנכם סמל-ראשון כהן שמעון ז"ל שירת ביחידת שריון תחת פיקודי. היכרתיו תוך שירות מילואים כבחור אמיץ לב, אשר מילא את כל המשימות שהוטלו עליו תוך גילוי גבורה עילאית וחירוף נפש. הוא היה חביב על כל מפקדיו וחבריו לנשק, ונפילתו הייתה אבדה כבדה ליחידתנו. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הנני מביע את צערנו העמוק ומשתתף באבלכם הכבד. אני מקווה שמלחמה עקובת דם זו תסלול את הדרך לשלום אמת, אשר בו תמצאו את נחמתכם". דברים לזכרו כלולים בספר "ההולכים ראשונה" – חטיבת נתקה, ובספר שהוציאה לאור המשפחה לזכרו.