כהן, שלמה

שלמה, בן אדית ואליהו מניצולי השואה, נולד ביום ב' בחשון תש"ז (27.10.1946) במחנה הריכוז לשעבר באינרינג שבגרמניה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ביאליק ובבית-הספר התיכון מקצועי "אורט" בנתניה. אחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "מבואות ים" במכמורת. שלמה היה חובב ספורט ואהב ביחוד את משחק הכדורגל. גם לקרוא אהב – ספרי שירה וספרי עיון בעיקר בתחום הפסיכולוגיה. את רוב זמנו הפנוי הקדיש לאוסף הבולים שלו, שבמשך שנים רבות ליקט בו בולים מרחבי העולם. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שירת בצי הסוחר הישראלי. שלמה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964, התנדב לשרת בחיל הים, והשתלם בקורס לטירוני-ים ובקורס לבקרה. הוא היה ימאי טוב וממושמע, היה אהוב על מפקדיו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. לאחר ששוחרר מן השירות הסדיר הוצב ליחידת מילואים של חיל ההנדסה. לאחר שחזר לחיים האזרחיים החליט להשתלם בקורס מזורז של קציני-ים, אולם תקופה ארוכה של שירות מילואים קטעה את לימודיו. שלמה היה אדם טוב-לב, נדיב ורחב יד. היה לו חוש הומור מצוין והוא הרבה לצחוק. מטבעו היה חברותי מאוד וקל להתיידד, והכל הכירוהו כאיש חברה נעים-שיחה, מכניס אורחים ונוח לבריות. מתמיד הצטיין באורך רוח ובסבלנות רבה. היה אדיב ומנומס, ואהוב על כל מכריו. נכונותו לסייע לזולת, כנותו ויושרו היו לשם דבר בקרב חבריו. בשנת 1971 נשא לאישה את חברתו צפורה והיה בן נאמן להוריו, בעל אוהב לאשתו ואב למופת לבנו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני ושם השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) עסק בהפעלת דוברה ליד דוור-סוואר, לא הרחק מן האגם המר. בהפגזה ארטילרית נפגעה הדוברה פגיעה ישירה ושלמה נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה ובן, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שלמה זכה להימנות עם אנשים שעמדו במרכז המאמץ העיקרי של צה"ל במלחמה זו. בזכותו ובזכות חבריו הצלחנו להעביר את המלחמה לאדמת האויב ולהדוף את הסכנה מעל ארצנו. הוא היה חייל למופת וחבר נאמן". משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לבית-כנסת בנתניה.