כהן, שלומי

בנם הבכור של כוכבה ויוסף. נולד בנווה שאנן בחיפה ביום י"ט בטבת תשמ"ב (14.1.1982). אח של סיון וליעד. לשלומי מלאו שנתיים כאשר עברה משפחתו מחיפה לכרמיאל. בהיותו בן שבע השתקעה המשפחה בקריית ים, ושם גדל. הוא התחנך בבית הספר היסודי "אורים", המשיך בבית הספר התיכון "רודמן" בקריית ים עד שהשלים בגרות מלאה במגמת הנדסת מכונות וסיים בהצטיינות כטכנאי אלקטרוניקה – לימודיי עתודה של חיל הים בשלוחת הטכניון שהוקמה בתוך בית הספר. כבר מגיל צעיר בלט שלומי בחוש ההומור ובכישרון חיקוי מיוחד. הסובבים אותו העריצו אותו, נהנו מקרבתו, והוא שימש דוגמה ומופת באישיותו הצנועה והשקטה. ילד מקסים, חברותי, תלמיד מצטיין, חרוץ ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. בכל מסגרת שלמד בה, צבר תעודות הצטיינות. שלומי אהב להאזין למוזיקה, לצפות בסרטים ולצלם, ספורט אתגרי היה אהבתו הגדולה; טיפוס, צניחה, נהיגת מרוץ וסנפלינג – סיפקו לו אתגר רב והוא עסק בפעילויות האקסטרים בארץ ובחו"ל. בגיל צעיר למד נהיגה על אופנוע, נהנה מאוד מן הרכיבה ואף הורשה לרכוב על אופנוע ים. לפיתוח הגוף ולשמירה על הכושר הקדיש שעות רבות בשגרת חייו. שלומי היה קנאי לפרטיותו, ביישן וצנוע ואוהב נוחות וסדר. מגיל שש-עשרה קשר קשרים ממושכים עם בנות זוג, גילה נאמנות ומסירות. כשאהב – נתן את כל כולו. בנעוריו הקדיש שעות רבות לחקר המחשב מתוך עניין וסקרנות. הוא נהג לפרק ולהרכיב מחשבים בחדרו, כדי ללמוד ולהעשיר עצמו בידע חדש. הוא הכיר את כל רכיבי המחשב, פענח, המציא ומצא שלל דרכים לשכלל את רמת ביצועיו. כך נעשה מומחה לתיקון מכשירים מורכבים, וידע לאלתר ולמצוא פתרון לכל בעיה שעמדה בדרכו. באוקטובר 2000 התגייס שלומי לחיל הים, עבר טירונות ונשלח לשנתיים ללימודי הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה. בתום לימודיו חזר לשרת בבמצ"א (בית מלאכה לציוד אלקטרוני). בסיום שירותו הסדיר, הועבר לבסיס חיפה שם שרת 7 שנים ועסק באלקטרוניקה אופטית ובתיקון מערכות. בני משפחתו ידעו שהוא שבע רצון ורואה בצבא את עתידו. לא פעם נשאר בבסיס בשבתות כדי לפתור מגוון תקלות. בתקופת שירותו בבסיס חיפה, כאשר החל את שירות הקבע שלו הכיר את מעיין פקודתו והשניים התיידדו. הידידות האמיצה בין השניים הפכה עם הזמן לחברות, ולאחר שחרורה של מעיין, שכרו יחד דירה בקריות וגרו בה במשך חמש וחצי שנים. בשנת 2011 הם נישאו ועברו לגור בעפולה. בתם שחר נולדה בעפולה בראשית שנת 2013, יומיים לפניי יום הולדתו. עבור שלומי זו הייתה מתנת יום ההולדת הכי יקרה שקיבל. "לא אשכח את הצעת הנישואין המרגשת בפריז, במקום הכי רומנטי בעולם, איך הפתעת אותי כמו שרק אתה יודע, זה היה היום המאושר בחיי!" אמרה מעיין. הקרובים לו מעידים כי שלומי היה איש משפחה אוהב, ויצא מגדרו כדי לפנק את אשתו ואת בתו. הוא הצליח לשלב בין עבודתו התובענית בצבא לבין חיי משפחה. "שלומי היה בעל מדהים, בעל מהאגדות, רומנטיקן חסר תקנה," מתארת מעיין, "הוא כל הזמן חיכה שנקים משפחה, שהבית יהיה מלא בילדים ושחר הייתה האור בחייו, כל צעד התפתחותי שלה גרם לו לאושר, והוא עשה הכול להיות שותף מלא בגדילתה ובחינוכה. … לפני כמה ימים הוא אמר לי, 'אני מחכה שהיא תדבר, שאני אתקשר והיא תגיד לי "אבא".' חצי שנה אחרי שהיא נולדה, הוא כבר רצה עוד ילדים." עוד הוסיפה מעיין, על ההכנות לימי הולדת ולימי נישואין: "היית גבר יחיד ומיוחד, מסוג הגברים שלא קיימים. תמיד חיפשת את הדרכים הכי מקוריות ויצירתיות להפתיע אותי ולרגש. הציפייה לימים המיוחדים הללו הייתה כל כך גדולה, כי היה ברור שתשקיע את המרב, אבל יותר מכל המתנות וההפתעות, חיכיתי תמיד לברכות שלך, שריגשו אותי כל פעם מחדש. … היית בעל נאמן, אוהב, תומך ומפרגן. הרגשתי איתך ביטחון ושלווה, תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך ולהישען, ושכל בעיה שאתקל בה, יהיה לך מענה." "שלומי היה חברי הטוב, איש יקר ואהוב," מספר אריאל רווח, חברו לשירות, "את שלומי פגשתי לראשונה שהוא הצטרף למחלקה שלנו, מחלקת אופטרוניקה, בבסיס במצ"א חיל הים. ממבט ראשון שלומי היה בחור שקט, אבל די מהר הכרתי בנאדם מצחיק וכיפי שאוהב לבלות וליהנות מהחיים. די מהר הפכנו לחברים הכי טובים בבסיס והעברנו את השירות ביחד, גם מחוץ לבסיס. היינו יוצאים ביחד למועדונים בסופי שבוע, נהנים ומשתטים. שיחקנו גם הרבה סנוקר ושלומי תמיד היה מנצח. … תמיד הופתעתי מהשינוי ששלומי עבר בצבא, כששוחחנו, ראיתי עליו שהוא ממש אוהב את השירות הצבאי ואושר קורן ממנו, הוא נהנה לתרום, הוא תכנן להישאר בצבא עד הפנסיה. שלומי ואני טיילנו במזרח ביחד, בתאילנד ובהונג קונג. שלומי היה הרפתקן ואהב אדרנלין, לא היה לו פחד בעיניים והוא היה מוכן לעשות כל דבר מצניחה חופשית ועד באנג'י. … למדתי משלומי מה זו אהבה אמיתית, כשראיתי את הגעגועים והאהבה של שלומי למעיין, אהבתו אליה הייתה אינסופית." הנרי נרדי (נירי) הכיר את שלומי עם כניסתו לתפקיד הטכנאי הראשי בראש הנקרה: "הרושם הראשוני שלו עליי היה מבלבל, מצד אחד צעיר וביישן, מצד שני בטוח בעצמו. מצד אחד לומד את הכללים לאט, מצד שני יודע איך לעשות את הדברים נכון ומהר. … הצדדים באישיות של שלומי שאני זכיתי להיחשף אליהם הם פשוטים לתיאור. מילה אחת, שתי אותיות: 'כן'. המילה הקצרה הזו מתארת בנאדם צנוע כשם שהוא אדיר, רגיש כשם שהוא חד ומצחיק. היא מתארת בנאדם חיובי, שהמילה 'כן' היא אינסטינקט אצלו לכל שאלה שמפנים אליו. … כזה הוא היה." ביום ראשון בערב, ה-15 בדצמבר 2013, לאחר שהייה של יום ארוך במעבדה בתל אביב לצורך תיקון מכשיר חיוני וחשוב למערכת, שלומי התבקש לשוב למוצב ראש הנקרה, להביא עימו את המכשיר ולהיכנס לישיבה דחופה שכינס מפקדו. למרות השעה המאוחרת והרצון העז שלו להגיע לביתו ולמשפחתו הוא נסע למוצב. שלומי נסע לבדו, לא חמוש, ברכב צבאי מנהלתי שאינו ממוגן ירי ונראה אזרחי. בסביבות השעה 19:30 הגיע לבסיס ונכנס כדרך שיגרה בכניסה האחורית של הבסיס אשר שימשה את חיילי המעבדה בשל היותה נגישה ונוחה יותר. כמאתיים מטרים‏ מגדר ההפרדה של הבסיס הסתתר צלף מצבא לבנון אשר החל לירות לעבר הרכב שבו נסע שלומי. שני קליעים פגעו בשלומי וכפי שנראה בשטח, הרכב סטה לצד הכביש ונעצר בסטייה חדה בתלולית השוליים. היורה נמלט חזרה בריצה לעומק לבנון. חיילי המוצב נזעקו למקום, ומצאו את שלומי כשהוא פצוע באורח אנוש. צוות רפואי הגיש לו טיפול ופינה אותו לבית החולים בנהריה. שם, למרות מאמצי ההחייאה, נקבע מותו. רב-סמל ראשון שלומי כהן נפל בפעילות מבצעית ביום י"ג בטבת תשע"ד (15.12.2013). בן שלושים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אישה – מעיין ובת – שחר, הורים – כוכבה ויוסף, אחות – סיון ואח למחצה – ליעד. יוסי אביו אמר: "שלומי בן יקר ואהוב שלי איך נקטפת בדמי ימייך ונעלמת מחיי בפתאומיות וללא שום מוכנות ואפשרות להיפרד ממך. אני עדיין לא יכול לעכל את האסון הזה שפקד אותנו וחיבר אותנו עם משפחת השכול. שלומי היום הזה קשה שבעתיים עבורי ,שכן בתאריך הזה חגגנו כל השנים את יום הולדתך ולצערנו נצטרך מהיום והלאה להתייחד עם חסרונך וזכרך. היית תינוק מקסים וכל ילדותך ובגרותך מילאת אותנו בגאווה היית אדם ישר הגון צנוע ענו מנומס וידעת לכבד כל אדם באשר הוא היית בפירוש מלח הארץ . כששאלתי רבנים למה דווקא אתה ענה לי מישהו כשאלוהים יוצא לגינתו הוא רוצה לראות פרחים מסביב ואכן אתה הפרח המפואר של כולנו ,מלאך במלוא מובן המילה אינני יודע כיצד אמשיך מכאן בלעדיך ,השארת חלל ריק בחיי וחסרונך מורגש כל שניה וכל דקה ,יהי זיכרונך ברוך". כוכבה אימו ספדה לו וסיפרה על בן שהסב לה רק נחת: "היית לי בן לתפארת … רגיש, אכפתי, מכבד ודואג, ומעל הכול – אוהב … היית מסור, דאגת ובדקת תמיד אם הכול אצלי כשורה ואיפה אני זקוקה לעזרה. … מרגע שילדתי אותך ידעתי שהבאתי לעולם מלאך, אין לי חלק במי שהפכת להיות, כי נולדת מושלם ואני הודיתי בפניך בכל הזדמנות שניתנה לי, ובכל בוקר בפני האלוהים, על שזכיתי בבן כמותך. אני זוכרת את המילה הראשונה שלך, את הצעד הראשון שלך, ואת עיניך המדהימות שהיו המראה לנפש הטהורה שלך. עשית אותי לאימא גאה, לאימא טובה יותר, לאדם מתוקן יותר, בשקט שלך, בנחישות, בהתמדה, ברוך, בסובלנות ובסבלנות שאפיינו את אישיותך. … ידעת בטוב ליבך לרכך אותי ולהוביל אותי להחלטות הנכונות, לימדת אותי איך לראות את הטוב בחיים ואיך להשיג מטרות ללא כעס או מלחמה, פשוט לימדת אותי מהי סובלנות. אהבת להתייעץ איתי, והרגשתי עד כמה אתה בוטח בי לקבל כיוון ולשמוע דעתי. ומאידך, שמרת בכבוד על פרטיותך ועל יחסך עם כל מי שקרוב אליך בנפרד. … אתה חסר לי, חיים שלי, ורגעים גדולים יחסרו לי, השיחות שהקדשת לי בדרכך הביתה בהם הבעת את שאיפותיך, את דאגות ליבך, את האהבה הענקית למעיין וההערכה שאתה רוכש לה כאדם, כאישה, כאימא, רעיה וחברה … את האהבה העצומה לשחר בִּתך, איך היית מספר ומצחקק באהבה ובהנאה על הצעדים המופלאים החדשים שהייתה עושה ומסכם באמירה המוכרת שלך 'איזו קטנה'. … הייתי מתמלאת באהבה אליך על הכנות הטהורה שהייתה בך." בדברי הפרידה אמרה סיון אחותו: "כל החיים גדלתי לתוך הערצה אינסופית אליך, אתה חלק ממני ובזכותך אני מי שאני היום … אדם טוב, יחיד ומיוחד היית, עם לב ענק, הומור, צניעות, גאונות, רגישות ושיא הגבריות נפגשו באדם אחד. … כבר בתור ילדה הייתי ה'חיילת' הקטנה שלך, הייתי מבקשת משאלות בשבילך וחוסכת דמי כיס כדי לקנות לך דברים, כי כל כך הערצתי את אחי הגדול. … היית אוזן קשבת, חינכת אותי לסובלנות והבנה, דאגת, עודדת, הערכת והצחקת אותי עד דמעות עם השטויות שהיו רק שלך. באת לעולם חדור מטרה, מגיל קטן כבר ידעת מה היעדים, ובחריצות ובכוח שכנוע שהיה רק לך, כבשת אותם אחד אחרי השני בהצטיינות … כל כך גאה שזכיתי בך כאח ואתה בליבי לנצח." "הימים חולפים ועוברים והכאב והגעגוע הולכים ומתעצמים," ספדה מעיין. "אתה חסר לי בכל רגע ובכל מקום. … אדם לתפארת, צנוע, שקט, נבון, יפה תואר עם לב זהב ונשמה טהורה שנקטפה בטרם עת. … אהוב ליבי, מהיום שהכרנו הבנתי שזכיתי, שאלוהים בירך אותי. … תמיד דאגת שיהיה לי טוב, שאהיה מאושרת ושהחיוך לא ירד מפניי ולו לרגע. … כמה תכניות היו לנו, לבית גדול ומשפחה גדולה, שנטייל ונהנה עם הילדים שלנו בשבתות. … לא אשכח את החיוך של שחר שהיה מרוח על פניה כשהיית חוזר מהעבודה, איך היא הייתה מתמוגגת ממך, ושוכחת מכל הסובבים בחדר. אין ספק ששחר הפסידה אבא במלוא מובן המילה, אבא שעשה למענה הכול. … בזכות העזרה שלך והנתינה היא ילדה טובה, חייכנית, מלאת הומור ושמחת חיים." לאחר מותו של שלומי, כתב ערן אייכלר למעיין על לב הזהב של שלומי, כהגדרתו. ערן התנדב לצה"ל בשל פרופיל רפואי נמוך, והיה חדור מוטיבציה להוכיח שהוא יכול לשרת כמו כל חייל ובצורה הטובה ביותר: "הגעתי לבסיס חיפה למעבדת מכ"ם (מגלה כיוון ומרחק) בתור טכנאי-פקיד, אך נלחמתי כל הזמן כדי להיות כשאר החיילים ולא כחריג … יום אחד הגעתי בבוקר לבסיס והתבקשתי לעלות עם שלומי לראש הנקרה לעזור במבצע טכני … משהו מיוחד קרה כשהגענו לשם. שלומי תדרך כל אחד ואחד בנוגע לעבודתו במקום וכאשר הגיע אליי, שלומי פנה אליי כמו לכולם, כמפקד לחייל אמיתי. … שלומי היה הראשון שבאמת סמך עליי, ונתן לי חופש לעבוד והאמין בי, דבר שריגש אותי ולא אשכח זאת לעולם. שלומי היה אבן הפינה שהחלה להפוך את השירות שלי למשמעותי. … המשכתי להאמין בעצמי יותר … בזכותו הגעתי למעמד מצטיין בסיס חיפה ומצטיין מפקד חיל הים. … בעוד כמה חודשים אני מתחיל לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת אריאל ואני אומר בלב שלם שאהבתי לעולם הטכנולוגי החלה מהניצוץ שנתן בי שלומי."