בן עליזה ושמעון. נולד ביום י"ט באדר א' תשל"ו (20.2.1976) ברחובות. אח תאום לרונית, ואחיהם של חן וברק. רונית מספרת: "את כל ימי ההולדת שלנו חגגנו יחד, תמיד עם שתי עוגות בחגיגות בגן. אני הייתי זו ששרה ורוקדת, ואתה הביישן. אמא הכריחה אותך להשתתף, אבל אתה העדפת לתת לאחרים להיות במרכז." שלומי למד בבית-הספר היסודי 'סמילנסקי' ברחובות. ילד הומני ורגיש, חבר נאמן ובן אהוב ואוהב. כשהיה בכיתה ה' אימץ ילד בעל פיגור חלקי, שנדחה על-ידי החברה, וזמן רב היה לו כאח. גם לאחר שנים רבות סיפר אותו ילד שתקופה זו היתה היפה ביותר בחייו. בהגיעו לגיל בר-מצווה, לאחר חגיגה גדולה ברחובות, נסע שלומי לטיול באירופה הקלאסית. "הפנינה של הקבוצה," כינתה אותו מדריכת הטיול. הוא היה הצעיר בקבוצה, זה שבלונדון העדיף ביקור במוזיאון הטבע על פני יציאה לקניות. שלומי המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים והתיכון 'דה שליט' ברחובות. בכיתה י' השתתף בקורס מדריכים צעירים של הגדנ"ע ואחר-כך מילא תפקיד מדריך בבית-ספרו. אמו מספרת שתמיד היה מוקף בחברים: "היינו הולכים לישון עם ארבעה ילדים בבית, וקמים עם יותר. שלומי תמיד היה מחלק שקי שינה, תיקי גב, מימיות, כובעים… הכל היה מפוזר בין החברים." בחודש אוגוסט 1994 התגייס שלומי לצה"ל. בזמן לימודיו בתיכון הוא תיכנן לצאת לקורס- טיס והשתתף בגיבושים של יחידות מובחרות, ולבסוף החליט להצטרף לצנחנים. בתום אימוני הטירונות התגלתה אצל שלומי בעיה רפואית שפסלה אותו לצניחה והוא נאלץ לעזוב את הצנחנים. הוא נדרש להוריד פרופיל, אך סירב ועבר לשרת בנח"ל, שם סיים בהצטיינות קורס מ"כים והיה למדריך טירונים. בהמשך יצא שלומי לקורס קצינים. "בטקס הסיום של קורס הקצינים הופתענו לשמוע ברמקול את שמך," מספרים ההורים, "'שלומי כהן, החניך המצטיין'." ואתה לא טרחת לספר לנו, כאילו זה בכלל לא חשוב. אבל תדע, שכולנו ידענו עד כמה אתה נפלא, עד כמה אתה יחיד ומיוחד." כקצין, שירת שלומי כמ"מ, סמ"פ ומ"פ בבסיס הטירונים בזיקים. שלומי יכול היה לשרת שירות סדיר וקבע ביחידה עורפית, אך הוא חתר ללא ליאות ליחידה לוחמת ורק לאחר שמיצה עצמו בזיקים עבר לתפקד כקמב"ץ חטיבתי בחטיבת הבקעה, וזכה לתואר קצין מצטיין חטיבתי. בהמשך מונה למ"פ בגדוד מבצעי. סיפר מפקדו, סא"ל צביקה: "… לאחר שהתברר כי שלומי אינו מפקד פלוגה רגיל, אלא קצין מצטיין, מודל לחיקוי ואישיות נערצת על-ידי פקודיו, הוא התמנה למפקד פלוגת החוד. בזכות העבודה הקשה שהשקיע, ההתמדה, החריצות, המסירות וכוח הרצון, הביא שלומי את הפלוגה לידי מקצועיות ויכולות מדהימות, ולמצב שבו מסוגלים החיילים לבצע פעולות מורכבות ביותר. שלומי הוביל את הפלוגה באירועי 'גאות ושפל', במבצע 'חומת מגן' ובפעילויות רבות אחרות בשטחי A, בעיקר בקלקיליה. שלומי עצר מבוקשים רבים, ובזכות פעולותיו עם חייליו נמנעו פיגועים רבים וניצלו חיי ישראלים רבים." יהודה ליברמן, ראש מועצת קרני שומרון, סיפר על שלומי: "ממספר הפגישות שקיימנו במהלך העבודה המשותפת, התגלתה בפני דמות מיוחדת במינה. שילוב יוצא דופן של קצין מקצועי, מוביל העשוי ללא חת, ואדם רגיש שהחיוך לא סר מפניו. אחראי ביותר, מקבל משימות ותמיד מתוך רוגע, ותחושה שיש על מי לסמוך." שלומי דאג תמיד לחייליו לפני הכל. כשהיה מגיע לחופשה היה ראשית מתקשר לוודא הגעתם של חייליו לביתם, ומתקשר ליחידה לוודא שאוכל טרי הגיע לכל החיילים במחסומים. רק אחר-כך היה נרדם לעשרים שעות, שהרי בצבא כמעט לא ישן. בחופשות נהג להתרים גופים שונים, בעזרת הוריו, ולהביא בגדים וציוד חשמלי כמתנה לחייליו. שלומי נהג לפנות לכל אחד מבני המשפחה בתחומים שונים: לאמו לצורך תרומות והפקות, כמו אירוח חבריו הקצינים בבית, לאביו לסידורים בבנק ולעזרה באחזקת דירתו ברחובות, אליה עבר במהלך 2001, לאחותו התאומה רונית להחלפת חוויות, לאחיו ברק בנושאי בילויים בתל אביב, ולאחותו הקטנה חן להתייעצויות. "לא משנה בת כמה הייתי," מספרת חן, "שלומי תמיד מגונן. תמיד דואג. לשלומי תמיד אכפת והוא תמיד מתעניין. היה בינינו קשר מיוחד. היינו מדברים על הכל, והוא היה עונה ישר ולעניין…" בחודש מאי 2002 התעתד שלומי להשתחרר מצה"ל וכבר החל לתכנן את עתידו, אך כיוון שמחליפו התעכב הסכים להאריך את שירותו בחודש. ביום ט' בתמוז תשס"ב (19.6.2002) נפל שלומי בקרב בקלקיליה. במהלך פעילות לאיתור מבוקשים נכנס כוח בפיקודו לבניין בן ארבע קומות, ובכניסה לאחת הדירות נורה שלומי, שנכנס ראשון, על-ידי מחבל שהסתתר במקום. הוא נהרג במקום. בפעילות זו נהרג גם סמ"ר יוסף טלבי. בן עשרים-ושש היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ן. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. כתב למשפחה הרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז: "שלומי תואר כאדם החלטי וקפדן, אשר השקיע את כל כולו במטרה שעמדה לנגד עיניו. מפקדיו מעידים עליו כי היה קצין מסור, וכי ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. ראשון היה לעמוד בראש כל כוח, והיווה דוגמה ומופת לחייליו. בזכות כל אלה, כמו גם בזכות שמחת החיים והחיוך שאיפיינו אותו, היה שלומי אהוב ואהוד על הסובבים אותו. הלב דואב על מותו של קצין מוכשר ואדם נפלא, אשר היה מעמודי התווך של היחידה." כותבת יפעת, חיילת ששירתה תחת פיקודו של שלומי בבקעה: "… אני חושבת שאין מספיק מלים ודפים כדי לתאר אותך, מה עשית בשבילי ואני בטוחה שגם בשביל אחרים. אך בדבר מסוים אני בטוחה. עכשיו, כשאתה למעלה בשמיים, אתה תשמור עלי ועל האחרים, כמו שעשית כשהיית בחיים. אומרים שמי שעושה מעשה טוב בחיים מקבל כנפיים מאלוהים. אני יודעת שאת שלך קיבלת…" עידו, שהיה פקוד של שלומי, כותב: "אח, חבר, בן, מפקד, חונך, לוחם, מנהיג, אכפתי, אמיץ, משקיען, חוצפן (בצורה הכי חיובית שאי-פעם ראיתי), אוהב ואהוב. אלה רק חלק מהמלים שעולות לי בראש כאשר אני נזכר בך, שלומי, המפקד הראשון שהכרתי בגדוד… הרי בשבילי 'נחשון' זה אתה. צועד קדימה ראשון בלי להסס ובלי לפחד, ראשון בחיים, בקרב, באחריות ובדוגמה האישית…" חייליו של שלומי כותבים: "היתה לנו הזכות להיות החיילים שלך מהיום הראשון שהגענו לצבא. תמיד היית לנו לא רק מפקד, אלא גם אב ומחנך שדואג כל הזמן לשלומנו, ומתרוצץ כל היום רק כדי שיהיה לנו טוב. לא כולם הודו בכך בהתחלה, אבל אהבנו אותך ממש כחבר לנשק. כל מה שצריך חייל צעיר כדי להפוך ללוחם מנוסה הורשת לנו. נתת לנו כלים להתמודד הלאה, בצבא בפרט ובחיים בכלל… תמשיך לשמור עלינו מלמעלה, ודע שאנחנו אוהבים אותך ומעריכים את כל מה שעשית למעננו. מבחינתנו אתה ממשיך להוביל אותנו כמפקד, אב וחבר לנשק בהמשך השירות הצבאי שלנו. לא נשכח אותך לעולם." חברי הילדות של שלומי, כותבים: "…איפה להתחיל? איפה לסיים? אפשר לדבר עליך חודשים ושנים, אבל אף פעם לא נצליח להמחיש כמה גדול היית… קשה לספר על כל החוויות שעברנו ביחד. כמה חום, כמה נתינה, כל כך הרבה אהבה ומקום בלב של זהב של אדם אחד. שלומי, אדם שהמלים 'נשמה טהורה' קטנות עליו… אתה שם למעלה עם המלאכים, ואנו בטוחים שהם נבוכים כשהם עומדים ליד מלאך כמוך. גבר שבגברים, חבר שבחברים. תמיד עוזר, תמיד ראשון, זאת דרכך וזאת המורשת שלך. כך נזכור אותך, תמיד תישאר בליבנו, אתה והחיוך הכל כך מתוק שלך." מתוך שיר שכתבה לשלומי עטרה: "התמונות שלו תלויות על הקיר/ החיוך שלו מביט מכל הפינות/ והלב שלנו שבור, מכוסה עננה/ רוצים ללטף אותו פעם אחרונה.// הבחור החם, המשפחתי כל כך/ היה לנו בן ואיננו/ שוכב מתחת לאבן קרה וחול רך. // והלב שלנו קרוע, ממאן לקלוט/ רוצים לדבר איתו עוד פעם אחת לפחות.// דור ההמשך המושקע והמטופח/ היה לנו אח, ואייהו/? בהרף עין עף לשמים ופרח.// והלב שלי זולג דמעות ובכי/ רציתי שהוא יבכה על הקבר שלי.// היה לנו חבר, מפקד ואדם/ היה לי נכד, ואבד הוא/ מקסים, יפה, טוב לב וחכם.// הלך לבלי שוב, הלך לעולם/ הלך מאיתנו הטוב מכולם." בני המשפחה הקימו את 'קרן שלומי', ששמה לה למטרה להנציח את זיכרו ולהנחיל את מורשתו של שלומי – נתינה ועזרה לזולת, אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת המולדת, מסירות ונכונות לתת ללא בקשת תמורה. הקרן אוספת תרומות ומעניקה סיוע כלכלי ללוחמי צה"ל, ובין פעולותיה: אימוץ גדוד 'נחשון' שבו שירת שלומי, חלוקת רצועות לנשק וחולצות ספורט לחיילים, נופש לחיילים ביחידות נופש שהקרן מחזיקה במלונות 'קלאב הוטל', וסיוע כלכלי לחיילים נזקקים. בטקס חלוקת רצועות נשק, שנערך בספטמבר 2002, כותבים לוחמי ומפקדי פלחו"ד 'נחשון': "… משפחת כהן היקרה, שלומי היה משפחה עבור כולנו ועכשיו אתם תמלאו עבורנו את החלל שהשאיר. אנו מאמצים אתכם אל לבנו ומקווים שתאמצו אותנו אל לבכם, כפי ששלומי היה עושה. בערב ראש השנה ותחילת תקופת החגים, הכאב מתעצם כי הוא לא איתנו – הנתינה, האכפתיות, הדאגה והעזרה לחיילים בכלל ולנזקקים בפרט – דבר שאיפיין את שלומי ואת העשייה שלו. בכל מקום שהפלחו"ד תהיה, שלומי ילך אתנו." ביום 4.2.2003 נערך ערב לזכר שלומי, שכלל נאומי מפקדים וחברים והופעות אמנים. כל הכנסות הערב נמסרו לקרן. לזיכרו הופק הסרט 'תהיו חזקים' המספר על שלומי. הסרט הוקרן במספר ערוצי טלוויזיה. המשפחה הכניסה ספר תורה לזכר שלומי לבית-הכנסת 'עזרא הסופר' ברחובות, ותרמה כיסוי לספר תורה לבית הכנסת 'אלוני שילה' שבקרני שומרון. בני המשפחה הקימו לזכרו של שלומי אתר ברשת האינטרנט בכתובת: www.shlomicohen.co.il .
