שלום (שלומי), בן שרה ויוסף, נולד ביום י"ז בתשרי תשט"ו (14.10.1954) באשקלון. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם יצחק בן-צבי בשכונת שמשון שבאשקלון, והמשיך בלימודים על-יסודיים במוסד החינוכי של כפר סילבר. ארבע שנים למד במגמה הומאנית חקלאית ובקיץ תשל"ב עמד בהצלחה בבחינות בגרות-חיצוניות. ילד עירני, בעל עיניים כחולות ושובבות היה שלום. כבר בגן הילדים היה מלא סקרנות לגבי כל דבר סביבו. הרצון להכיר ולהוסיף דעת התעצם בימי לימודיו בבית-הספר. הוא היה תלמיד מסור וחרוץ. כושר הריכוז שלו הפליא אף את מוריו, וחבריו הרבו לשבח את ידענותו. כשנתנה לו תעודה מצוינת, בתום ח' כיתות בית-הספר היסודי, כבר היה נחוש בדעתו להמשיך את לימודיו במוסד החינוכי בכפר סילבר. ואכן עד מהרה נקשר אל בעלי החיים ואל נופי הכפר. הוא אהב מאוד את העבודה ברפת ובלול, חיכה בקוצר רוח לשיעורי הטבע, שעסקו באורחות חייהם של בעלי חיים שונים, והתנדב בשמחה לעבודות הקטיף בפרדסים. מוריו של שלום העריכו את נכונותו ללמוד ולהרחיב את אופקיו, וחבריו הוקירו את יחסו החם והלבבי אליהם. חבר נאמן היה שלום, ומעולם לא השיב פני ידיד ריקם. למן ילדותו היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", היה פעיל בתנועה כחניך ואחר-כך כמדריך. בבית-הספר התיכון נרתם במסירות רבה לפעולות הגדנ"ע, ושימש כמפקד כיתה. שלום היה חובב ספורט. עוד בהיותו תלמיד בית-הספר היסודי אהב את שיעורי ההתעמלות. הוא הצטיין בפעילות ספורטיבית, ביצע להפליא תרגילי התעמלות שונים ועשה חיל במשחקי הכדורגל. כשבגר, שיחק בכדורגל ב"מכבי" אשקלון, היה לראש קבוצת הכדורגל של המועדון ונמנה עם שחקני נבחרת הנוער של ישראל. אך לא רק אל ענף הספורט נמשך לבו. הוא הצטיין בידיעה רבה בספרות, והרבה לקרוא ספרות יפה, ספרי מדע והיסטוריה. שלום סייע להוריו בעצה ובמעשה, ובחופשות הקיץ עבד במקומות שונים, כדי להקל את נטל הפרנסה של המשפחה. שלום, שהיה הבן השני במשפחה, טיפל באהבה רבה באחיו ובאחיותיו הקטנים. הוא ביקש להקנות להם דעת, לסייע להם בראשית דרכם בחיים, וללמדם דרך-ארץ ומנהגים טובים. ערב גיוסו לצה"ל היה נער חסון ונאה, עלם רציני נבון ומפוכח, שהיה מקור גאווה להוריו. שלום גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973, והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות הוצב ביחידת חיל רגלים והשתלם בקורס צניחה, אשר בסיומו הוסמך לענוד כנפי צנחן. הוא היה חייל מעולה ומסור. חבריו ליחידה, שנתנו לו את הכינוי "ג'אנגו", מספרים על דמותו בחיבה רבה. ג'אנגו הפליא אותם בידע שלו בתחומי החקלאות והמדע. שפת דיבורו הייתה יחידה במינה ואישית מאוד. הוא תיבל את העברית שבפיו בביטויים מן האנגלית ומן העיראקית. "כולנו אהבנו והערצנו את בעל הזקן ועיני התכלת. אחרי אימונים מפרכים, כשכל החבר'ה היו עייפים ורצוצים, היה שלום מרתק את כולם בבדיחות ובסיפורים על חייו האזרחיים. חייו היו מלאי עניין והרפתקות. כל מי שהאזין לסיפוריו – נדמה היה לו שהדברים קרו לו עצמו…" דמותו של שלום הייתה דוגמא ומופת לחבריו ביחידה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלח שלום לחזית הדרום ולחם שם כרובאי בקרבות הבלימה. לפי עדויות חבריו ללחימה, פינה נפגעים במסירות רבה. הוא לא נרתע מאש האויב, גם מרגמותיו לא הפחידו אותו. בשלווה מופתית עשה את המוטל עליו. הוא הקפיד על משלוח מכתבים להוריו, שכן ביקש להרגיע אותם, ודאג לשלום אחיו ואחיותיו שנותרו בעורף. "אני מרגיש מצוין ומקווה לבוא הביתה בקרוב", כתב במכתבו האחרון, וסיים בדרישת שלום חמה לכלבה האהובה עליו, ג'יני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל שלום מאש המצרים במהלך הקרבות על "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, רב אלוף משה דיין: "שלום ז"ל שירת בחיל הרגלים. הוא היה חייל מצוין וחבר מסור. שלום היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". לעילוי נשמתו ולהנצחת זכרו תרמו הוריו של שלום ספר תורה לבית הכנסת "עזרא הסופר" באשקלון; משפחת כהן והנהלת בית-הספר היסודי על-שם יצחק בן צבי, שם למד, הנציחו את זכרו בקריאת חדר עיון על שמו ובהנחת מצבה על שמו ברחבת בית-ספר זה. יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
