רחמים (רמי), בן שמחה ומשה, נולד ביום ב' בכסלו תשט"ו (27.11.1954) במרוקו, ועלה ארצה עם הוריו, אחיו ואחיותיו, בקיץ תשט"ז. הוא החל ללמוד בבית-הספר היסודי "ארזים" במעלות ומשהגיע לכיתה ו', עבר לבית-הספר הממלכתי הדתי "נתיב מאיר" שבעיירה, בגמר הלימודים היסודיים, הלך רחמים לבית-הספר התיכון-הדתי במעלות, ולמד שם שנתיים ימים. רחמים היה הבן השישי והצעיר של בני הזוג כהן. ילד טיפוחיהם היה, משוש לב כל בני המשפחה. תינוק בן שנתיים היה כשהגיעה המשפחה ארצה ממרוקו והשתקעה במעברת "מעלות" שבגליל. לא קלים היו חייה של משפחת כהן, ועל קשיי פרנסה נוספו קשיי קליטה והסתגלות לחיי הארץ. ההורים וששת ילדיהם עברו לגור בעיר עכו, אך מקץ זמן מה שבו למעלות וקבעו בה את ביתם. רמי הקטן התחנך בגן הילדים במעלות, ועד מהרה התגלה כילד עירני, שעינו פקוחה ומתבוננת בסקרנות על סביבותיו. כשהיה תלמיד בבית-הספר היסודי נתלווה אל הסקרנות הטבעית גם כוח התמדה: תלמיד שקדן היה רחמים. שעות רבות הקדיש ללימודיו ולא נלאה. יחד עם זאת היה פעיל מאוד בחברת הילדים. סיפר אחד ממוריו: "רחמים היה ראשון בין ראשונים. עוד בהיותו ילד התבלט בכושר מנהיגותו. הוא יצר סביבו אווירה נעימה, חמימה ורגועה. תמיד סמכנו עליו, ידענו שהוא יבצע כל משימה ביעילות ובלא דופי". רחמים היה הרוח החיה בכיתתו. הוא סייע בארגון הטיולים והמסעות, יזם מסיבות ופעולות ספורט, וטיפח רוח ספורטיבית. מחנכו מציין, שהתנהגותו השלווה והמנומסת של רחמים עוררה התפעלות גם אצל מבקרים, שפגשו בו בפעם הראשונה. באחד מביקוריו בעיירה מעלות, נפגש האלוף מרדכי גור עם תלמידי בית-הספר ועם סגל המורים. "עם בני נוער כמו רחמים אפשר לשנות את פני מעלות", אמר האלוף גור שעה שהצטלם עם הנער. לא רק בחיי בית-ספרו נטל רחמים חלק פעיל. בגיל צעיר הצטרף לנבחרת הכדורגל של בני הנוער בעיירה, והיה אחד משחקניה המצטיינים. לימים, כשהיה תלמיד בית-הספר התיכון, למד בחוג לצילום ולפיתוח תמונות, במסגרת מועדון הנוער. שעות רבות נעדר מן הבית. הפעולות השונות העסיקו אותו בשעות היום וגם בערבים. אך במחיצת הוריו, אחיו ואחיותיו, נתגלה כבן מסור ודואג וכאח אוהב. רחמים היה קשור מאוד אל בני משפחתו ואהב ימי חג ומועד, עת התכנסה המשפחה באווירה חמימה וחגיגית. לאחר שנתיים של לימודים במגמה של מסגרות מיכנית בבית-הספר התיכון במעלות, החליט רחמים לנטוש את ספסל הלימודים ולהתנסות במלאכת כפיים. בעל מצפון היה ולא יכול לעמוד מן הצד ולצפות כיצד נושאים הוריו ואחיו בעול הפרנסה. רחמים עבד במפעל גדול בנהריה, המשיך לשחק בכדורגל בשעות הפנאי, בילה עם חבריו וחברותיו וסייע במלאכות הבית השונות. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם חסון ומוצק, רציני ומפוכח. כשהודיע לחבריו על מועד גיוסו, ערכו לו מסיבה גדולה. גם במפעל שעבד בו נערכה אז מסיבה לכבודו; עמיתיו נתנו לו מתנות וברכוהו, והוא הבטיח לחזור אליהם עם תום שירותו בצבא. רחמים גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973, והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק, סיים אותו בציון גבוה (86) ושירת כנהג טנק ביחידת שריון, שעשתה במרחבי סיני. חייל מצוין היה רחמים; מפקדיו וחבריו לנשק ידעו, שאפשר לסמוך עליו. במזגו הטוב שימש רמי דוגמא לאחרים, ומעולם לא השיב פני ידיד בצרה ריקם. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו, שיגר מכתבים הביתה וטילפן כשהיה הדבר באפשרותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו של רחמים פרוסה לא הרחק מקו התעלה. רחמים לחם באומץ לב כשהוא נוהג את הטנק שלו אל עבר קו המים. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפגע רחמים ונהרג מפגיעת טיל נגד טנקים, שנורה לעבר הטנק בגזרה המרכזית של התעלה, סמוך ל"חווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים להורים השכולים, ציין מפקד היחידה את לחימתו המופלאה של רחמים בפרטו את מהלך הדברים: "בנכם, רחמים ז"ל, שירת ביחידת שריון כנהג טנק בפלוגה שיצאה להדוף את הכוחות החוצים של האויב. במהלך התנועה לעבר האויב, עלה הטנק על מארב ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, עד שנפגע מפקדם. הצוות נטש את הטנק והמשיך להילחם לבדו בשטח, וביקש להתחבר עם כוחותינו. בשלב זה נפגע רחמים ונפל. צר לי על רחמים". הוריו של רחמים תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת במעלות.
