ראובן, בן ז'וז'ה (צפורה) ואביגדור, נולד ביום כ"ט באדר ב' תש"ו (2.3.1946) בעפולה להוריו, חברי קבוצת אבוקה בעמק בית-שאן. המשק סבל מבעיות חברתיות וכעבור שלוש שנים וחצי הוחלט על פירוקו. ראובן ומשפחתו הצטרפו לקיבוץ כפר-מנחם. בעודו קטן התגלה אצל ראובן כישרון לאמנות הציור ולאמנות הפלסטית. עוד לפני שהפכה האמנות לעיסוקו, אהב לצייר והוציא מתחת ידו ציורים מרהיבים וקריקטורות נפלאות, שבהן התגלה חוש ההומור המצוין שלו. מגיל צעיר אימץ לעצמו את האיש הקטן, המתפקע מצחוק, כמין-חותמת שלו בדמות עצמו. כשגדל החל לעסוק באותה התלהבות גם בספורט הכדוריד ובנגינה בחצוצרה. בשעות שלאחר הלימודים עזר ליד אביו עם הצאן וגם סייע לו בהכנות למסיבות ולחגים בקיבוץ, בעיקר בתחום ההומור והקריקטורה. לאמו רחש ראובן הרבה חום וחיבה, ונהג לפתוח את לבו לפניה, ביודעו שאצלה יזכה תמיד להבנה עמוקה. ראובן גדל והיה לעלם יפה תואר, עליז וחביב על כל חבריו. כ"איש המצחיק" של המשק ידע לחתום בהומור כל אירוע, לרבות אירועים רצינים. צבעיו ורישומיו פיארו את המשק ונגינתו שעשעה את יושביו. כספורטאי היה חבר קבוצת הכדוריד של "הפועל" כפר-מנחם ולימים עמד בראשה. ראובן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964 והתנדב לחיל השריון. אחרי שסיים את האימון הבסיסי השלים קורס תותחני "שרמן" וקורס מפקדי טנק "שרמן" וזכה באחרון בציון גבוה. לפני תום שירותו הסדיר נשלח לקורס קצינים ולשם כך חתם על המשך שירות בתנאי קבע. בתקופת שירותו בצה"ל צייר קריקטורות לעת מצוא ובהן אפשר להבחין בקשיים ובמאמץ הרב, שראובן ידע להציגם בחיוך רחב, סלחני ואוהב. אחרי שהשלים קורס קצינים נשלח לקורס קציני שריון ועם סיומו מונה מ"מ בגדוד טנקי "שרמן". בתקופת שירותו בצבא הקבע עברה עליו הכוננות, שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמכתביו מאותו זמן ביטא את ביטחונו בניצחון, אף כי נפשו סלדה ממלחמה. באחד ממכתביו גם נרמז על האפשרות שייתכן כי לא יחזור עוד מן המלחמה. כשפרצה מלחמת ששת הימים נשלח ראובן – טקסס בפי חבריו – לחזית סיני והטנק שלו השמיד שלושה טנקי אויב. פעם, כשנחת פגז מרגמה על הטנק שלו, נפגעה חביונת שמן שהייתה צמודה עליו והשמן שניתז שטף את פני ראובן. לרגע נדמה היה לו שהתעוור, אולם "בדיקת נזקים" גילתה שזו הייתה רק שטיפת שמן. פעם אחרת ניצל כשהבחין ממש ברגע האחרון בחייל מצרי מטפס על הטנק, והרגו. בסוף אוגוסט 1967 השתחרר ראובן מהשירות הסדיר. לאחר שובו למשק נשלח ללמוד עיצוב ב"בצלאל" בירושלים ואחרי תום הלימודים הצטרף לאביו במפעל הקרמיקה של המשק. שם התגלה כבעל כישרון ארגוני בולט בצד הכישרון האמנותי הגדול שלו. עיצובי הקרמיקה שלו מביעים את הקשר שבין האתמול למחר, עבודותיו מלאות דמיון, צבעיהן עזים ועיטוריהן, הלקוחים ממוטיבים עתיקים, משתלבים היטב בשימושיות של הכלי וכל אלה מלאים קלילות ויופי רב. בשנת 1971 פגש ראובן בנערה בשם אתי, שבאה לביקור מקרי במשק. היא נשארה במשק והשניים נישאו. ההזמנות לחתונה עוצבו על-ידי ראובן ועליהן צייר את עצמו – גבה קומה וארך רגליים, נישא בצווארונו על-ידי אתי הקטנה בעלת הצמות. בקיץ של 1972 נשלח ראובן לתקופת הכשרה במפעל הקרמיקה המפורסם בדלפט שבהולנד. מכתביו משם מלאים הומור כדרכו, וקריקטורות, מהן אחת, שבה הישראלי – ראובן – מגיע לנמל ובו מתנוסס השלט: "סנוב, באילת כבר היית?", הישראלי מריע – "כן"! עם שוב בני הזוג מהולנד, שב ראובן גם לפעילותו הספורטיבית, עמד בראש קבוצת הכדוריד של המשק וארגן חוג לקליעה באקדח וברובה אוויר. אחד החניכים כתב כתבה על החוג בשם: "לכה דודי לקראת קלע…" וראובן עיטר אותה בקריקטורות. הכתבה ראתה אור בשבועון של הקיבוץ הארצי אחרי נפילתו של ראובן. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים שכב ראובן חולה במיטתו, לפי הוראות רופא, בגלל פגיעה בגרונו בשעת אימון במשחק כדוריד. הוא נזעק ממיטתו ומיהר אל יחידתו ברמת הגולן. הטנק שלו לא היה במצב תקין, ולכן נפרד מן היחידה והוביל אותו לסדנא. ביום רביעי, י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), צורף אל שני טנקים אחרים, כדי לשמש חיפוי ליחידת מרגמות. בעברם לפני מוצב הגבול, נפגעו שלושת הטנקים מאש נ"ט כבדה של הסורים והצוותים נטשו אותם ותפשו מחסה מאחורי גדרות אבני הבזלת, שהיו מפוזרות בשדה. ראובן חיפש מסתור טוב יותר וניסה להגיע אל מבנה אבן סמוך. כשחצי גופו היה כבר בתוך המבנה, נפגע מפגז ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר מנחם. השאיר אחריו אישה, הורים ואח. קיבוץ כפר-מנחם ערך טורניר כדוריד לזכרו של ראובן והוציא לאור חוברת לזכרו, שבכל דף מדפיה ניכרת דמות האמן השופע הומור. בחוברת כתב חברו משה סעודי על ראובן האמן: "גם על מצבים קשים ורציניים ידע ראובן להגיב בבדיחות הדעת, ולגבור עליהם בחיוך על השפתיים. גם בוויכוחים מרים ונוקבים ביותר בחר לדבר ברוך ובנועם. ידענו שהוא בראשית הדרך, שהוא ניצב בפתחו של נהר העולם, נהר היופי והאמנות. המחשבה של ראובן רצה לפני הידיים, והידיים אינן מדביקות את כושר ההמצאה. ברא דברים מלא-כלום, ידע ליצור יש מאין. אצל ראובן – בין קו לקו נולדו צורות, שיכלו לשוחח ביניהן. צורותיו חיו זו עם זו בשלווה ובהרמוניה מלאה".
