בן רבקה ויצחק. נולד ביום י"ז בתמוז תשל"ח (21.7.1978) בעפרה. ילד שלישי להוריו, אח למיטל, איתי, דוד-חי, ענבל ונעמה. הולדתו לוותה בהתרגשות מיוחדת בשל צירוף מקרים ותאריכים נדיר: פנחס נולד ביום שבו תמה שנת האבל על מות סבו, שעל שמו נקרא, ושאף הוא נולד, ששים ואחת שנים קודם לכן, בי"ז בתמוז, שבת פרשת 'פנחס'. פנחס החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'נחלת בנימין' בעפרה וזכה להתחנך אצל אמו, שלימדה אותו בכיתות א' וב'. הוא המשיך לחטיבת-הביניים בעפרה ואת לימודיו התיכוניים עשה בישיבת 'נווה הרצוג' של 'בני עקיבא' במושב ניר גלים. פנחס היה חניך בתנועת 'בני עקיבא' בעפרה. הוא התמיד בחברותו ובתקופת התיכון היה למדריך בסניף התנועה בשכונת נווה יעקב בירושלים. אהבתו לחניכיו ומסירותו לא ידעו גבול, על כך מעידים החניכים. הוא קיבל לידיו קבוצה מפוזרת ומפורדת והצליח לחולל שינוי של ממש: הביא לידי גיבושם, קירבם לדת ולמסורת והנחיל להם ערכי מוסר ומידות. "הקשר שיצרת עם כולם היה מיוחד במינו," סיפרה תמי, מדריכה עמיתה. "תמיד חייכת, היה איכפת לך מכל אחד שלא מגיע, מתעניין ושואל, ולפעמים היית אפילו 'סוחב' אותי לביקורי בית." החניכים, מצדם, העריצו את פנחס, הופיעו לכל פעילות ושתו את דבריו בצמא. בשיחות עם חניכים בוגרים מתבררת מידת השפעתו של פנחס עליהם בשינוי דפוסי התנהגותם ואמונתם. עם סיום התיכון הלך פנחס למכינה הקדם-צבאית 'עוצם' בעצמונה, שם למד שנה וחצי. את הזמן במכינה הקדיש ללימוד, לליבון מעמיק של סוגיות שונות ובעיקר לעבודה עצמית וקיום מצוות. במכינה קיבל חיזוק לדעותיו ולמחשבותיו, תווי אופיו לוטשו ועוצבו והקשר שלו לתורה, לארץ ולעם העצים והשריש. בלטה בו מאוד הנטייה המעשית: פנחס היה מהיוזמים הפקת עלון דו-שבועי של תלמידי הישיבה, אשר נשלח לחבריהם הבוגרים שכבר שירתו בצבא, ושנועד לעודדם, לחזק את רוחם ולשמור עימם על קשר. עד מהרה הפך לעורך הראשי של העלון. בעודו ממתין לגיוסו והוא חסר מנוחה, ניצל את הזמן והפך שטח חולי, בסמוך למעונות שבמכינה, לגינה מקושטת ומלבלבת. אחד החברים מעיד: "פנחס היה כוח מניע, תמיד הקרין עוצמה והפיח חיוניות בכל הסובבים אותו. לא נתן לאף אחד לשתוק לידו או לשקוע במחשבות חסרות תכלית. אי-עשייה לא היתה מקובלת עליו בשום אופן…" פנחס אהב כל אדם באשר הוא אדם. היה חבר מסור וקרוב עבור רבים והעניק יחס שווה לכל. חברו, שי, מעיד: "יכולת ההקשבה והניתוח של פיני קירבו אליו הרבה אנשים וחברים, שהעריצו אותו. אפילו בשעות הקטנות של הלילה, אם היית טרוד במחשבות, יכולת לפנות אל פיני – והוא הקשיב כאילו כל כולו שם, אמר את שלו ונתן לך חומר למחשבה לשבוע לפחות… הוא ידע – בצורה מופלאה – לקרב את האנשים הפחות בולטים ולתת בהם ביטחון… הנוכחות שלו היתה כה שקטה אך עם עוצמות פנימיות כה חזקות." פנחס היה אדם שפיו ולבו שווים – יושרו ואמינותו היו סמלו המסחרי. הוא נחשב לרודף צדק הדוגל באמירת האמת, מבלי לעגל פינות, גם אם נאלץ לשלם על כך מחיר יקר. מילדות ניחן בביקורת עצמית בלתי מתפשרת ובחן בהתמדה את מידותיו האישיות ואת יכולותיו המקצועיות. הוא האמין בלב שלם שהאדם יכול להשתפר תמיד ויישם זאת הלכה למעשה. על הצדדים השונים באישיותו של פנחס כתבה אמו: "היתה בו קוטביות: מצד אחד רציני ומקדיש מחשבה לכל דבר, אך היה מלא חיים, אהב לצחוק ולהתבדח והיה לו הומור בריא. החיוך לא מש מעל פניו. כל מי שזוכר אותו זוכר את החיוך הרחב, את העיניים הגדולות, היפות והבורקות. את העיניים הטובות והחומלות, את העיניים המאירות והשובבות. העיניים אמרו את הכל." פנחס אהב מאוד את הארץ ואת נופיה. בכל הזדמנות יצא לטיולים ותיעד אותם במאות רבות של תמונות. היתה לו נטייה מוזיקלית והוא מצא כי הנגינה מרגיעה אותו; הוא פרט על גיטרה ובזכות שמיעתו המעולה קלט מנגינות וידע לחזור עליהן, ללא צורך בתווים. פנחס גם מצא שלווה בים: לעתים רק ישב, התבונן והאזין לרחש הגלים ולעתים שחה וצלל – שני תחביבים שייחד להם מזמנו כל אימת שהתאפשר לו. בסוף חודש מרס 1998 התגייס פנחס לצה"ל, חדור אידיאלים ונכון לכל משימה. הוא החל במסלול הלוחם בחטיבת 'גבעתי' ובלט בהצטיינותו. כבר בתחילת שירותו שאף לקצונה ואף מפקדיו יעדו אותו לכך. ואמנם, כעבור שנתיים לערך סיים בהצלחה קורס קצינים, והיה למפקד מחלקה בסיירת 'גבעתי'. פנחס הכיר בחשיבותו של החינוך שיש להקנות לחייל וסבר שזו הדרך לעיצוב החברה הישראלית כולה. לכל אורך תקופת הקצונה הקדיש מזמנו למחשבות אודות דרכים להחדרת ערכי מוסר וחזון בחייליו ובחן רעיונות שונים. הוא האמין בכל ליבו כי ראשית יש להפוך את החיילים לאנשים מהימנים; ההתמקצעות היא רק במקום השני, כך טען. פנחס ציין לעצמו ברשימותיו את הדגשים לתפקידו: "כלל ראשון הוא להאמין בחייל, להאמין בכוחו ולהאמין בהצלחתו… להקשיב לחייל… אף פעם לא לזלזל בדברים שהחייל אומר, גם אם זה נראה טיפשי… להיות רגיש לבעיותיו (ממש כמו אמא)… לזכור – לא לכל חייל יש תכונות של לוחם. אני צריך להקנות לו אותן בסבלנות, ואם אני לא מצליח האשמה היא בי, ולא בחייל." פנחס ניחן ברגישות ובעין בוחנת. משזיהה מצבי משבר או קשיים היה מתגייס מיד לעזרה מבלי שיפנו אליו. הגדיל לעשות כאשר גילה שאחד מפקודיו נתון במצוקה כלכלית קשה; הוא אירגן את כל מחלקתו, שתרמה יום חופשה לעבודה בבציר ענבים. בתום יום העבודה מסר בצנעה לחייל הנרגש את הפדיון, בשם כל המחלקה. על החוויה המיוחדת שנפלה בחלקו סיפר בעל הכרם: "פיני דוגמה לאיך שצריך לפעול במציאות הישראלית. שקט, מסור, דוגמה חינוכית, מוביל גם כשנמצא בסביבה כביכול זרה." את מרבית שירותו עשה פנחס באזור רצועת עזה. משסיים את השירות הסדיר נישא ליעל. השניים בנו את ביתם בירושלים, בה הספיקו להתגורר שנה אחת. על תחושותיו לאחר החתונה כתב בכנות להוריו: "ביום הזה, בו לקחתי לאישה את יעל אהובתי והתחלנו להקים לנו קן משלנו, ביום הזה היה גם משהו עצוב, כי גם עזבתי בית. בית שבו גדלתי, טופחתי ואהבתי כל כך (ועדיין אוהב), הבית שממנו ינקתי את אהבתי לתורה, אהבתי לארץ ואהבתי לאדם באשר הוא אדם. בית בו למדתי מהי נתינה, מהו חסד ומהו כבוד. את כל הערכים הנפלאים שינקתי בבית הורי אני אעניק לילדי." על הקשר העז בין פנחס ליעל מעיד אחד החברים, שהתארח בביתם: "אהבה כל-כך גדולה יש ביניכם עד שכל דקה במחיצתכם היתה הופכת כל אחד למאושר ומחייך. הידיעה שאם אני מרגיש קצת בודד יש לי את פיני ויעל לידי, היתה ידיעה מחזקת." במרס 2001 החל פנחס בשירות קבע ובמהלכו הועלה לדרגת סגן. ביום כ"ב באדר תשס"ב (6.3.2002) נפל פנחס בפעילות מבצעית בגוש קטיף. במהלך הפעילות נורה ונהרג מאש כוחותינו ליד חאן יונס. בן עשרים-וארבע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, הורים, שלוש אחיות ושני אחים. על קברו ספד לפנחס אחיו, דוד, אף הוא חייל בסיירת 'גבעתי': "פיני, היו בך כל התכונות הנדרשות ללוחם ישראלי. מידת הצדקנות: בכל דבר שעשית ירדת לפרטים הכי קטנים. מידת החריצות: נזהרת מעצלנות והזדרזת להשקיע את כל כולך באימונים ובלימודי המלחמה, גם כשזה בא על חשבון הפרטיות שלך. מידת הרעות: אהבת אמת לחיילים שלך וללוחמים שהיו איתך. מידת האומץ: היה לך אומץ בשפע והוכחת זאת מספר רב של פעמים. אך יותר מכל היתה לך הכרה של לוחם ישראלי: הקישור החזק כל כך לעם ישראל. וזה גם מה שדחף אותך. ידעת לשם מה אתה נלחם ובשם מי אתה יוצא לקרב ומתוך זה גם הרגשת את הזכות המוסרית שנתונה לך ולכל לוחם ישראלי." אמו של פנחס כתבה לזיכרו: "פנחס…, אתה לימדת אותי לראות את הטוב, לראות את חצי הכוס המלאה. אתה לימדת אותי להסתכל בתוך ולא בקנקן. החיצוניות לא היתה חשובה לך אלא הפנים. אתה לימדת אותי להיות רגישה. אתה לימדת אותי לזרוק את הטפל ולטפח את העיקר. אתה לימדת אותי להיות שמחה. אתה לימדת אותי הכנסת אורחים ללא גבול ופשרה. אתה לימדת אותי מהי ענווה. אתה לימדת אותי לבקש סליחה. אתה לימדת אותי לומר תודה." הדברים התפרסמו בעיתון המקומי 'עט עפרה'. כתב אביו של פנחס, יצחק: "ראה, בני, לא הכרנוך מספיק/ ומה שהכרנוך אינו אלא פסיק/ כי דווקא בחסרונך בימי ה'שבעה'/ שמענו עליך כל כך דברי אור ויפעה:/ על אהבת האדם, על הצניעות והענווה/ על מסירות נפש ומהי אהבה/ על רעות אמיתית ללא קווי הפרדה/ על דאגה למשפחה וגאוות יחידה././ .. ואתה שם למעלה, הבטת ממרומים/ ואמרת: "זה ביתי, כך מכניסים אורחים/" במותך כמו בחייך הקיפוך חברים." חבר ילדות מספר על היחסים המיוחדים שנרקמו בין פנחס לבכירים ממנו: "קשר שהוא לא יזם ולא רדף, הוא נוצר מתוך ההכרה בגדולה שלו, בתרומה שתמיד נתן. כך קרה שבישיבה ליוו אותו אישית והפכו עולמות כדי ליצור בשבילו את הסביבה המתאימה לו. כך נוצר קשר מיוחד ומאוד משמעותי בינו לבין ראש המכינה בעצמונה וכך פיני זכה לחופש פעולה בתור מפקד, דאגו לו לאישורים לרעיונות הכי משוגעים שהיו לו, ידעו שזה בסוף ישתלם." אחד מחניכיו כתב לזיכרו: "פיני, ידעתי שנועדת לגדולות. אתגרים לא הרתיעו אותך. הם רק גרמו לך לרצות לעבור אותם וגם אם תעבור אותם לא היית מסופק אם לא היית יודע שעשית את זה הכי טוב שאפשר… גרמת לי לרצות לתרום ולתת מעצמי כי אתה הצלחת ואני תמיד אנסה." בעיזבונו של פנחס, נמצאו, בין השאר, הדברים הבאים שכתב: "… שמחה בלי כאב זו לא שמחה. חיים בלי מוות זה רק אשליה… על פצע אפשר להבליג, על מכה אפשר להבליג, על כל כאב פיזי אפשר להבליג. על מות אדם צריך לכאוב, חובה לכאוב ואי-אפשר להבליג. אבל מוכרחים להמשיך. כואב מאוד אבל מוכרחים להמשיך. לדעת שחברך נהרג בקרב, לדעת שחברך נהרג בתאונה, לדעת שחברך נהרג בכל מקום זה קשה, אבל חייבים להמשיך. חייבים להמשיך בחיים. בלי לעצור, רק לחשוב ולחשוב המון בלי לדבר הרבה, כי אז הכוח לעשות נגמר. פשוט לעשות, לדחוף ולזוז… וגם חשוב לדעת לבכות, כי הכאב מוציא ברגעים כאלה את הכל, וכך יותר קל אחר כך להמשיך."
