עמיר, בן צפורה וישראל, נולד ביום ט' בטבת תשי"ג (27.12.1952) בקיבוץ ראש הנקרה. כשהיה תינוק רך, עברו הוריו לגור בתל-אביב ועמיר למד בבית-הספר היסודי על שם דוד בלוך. אחר כך נדדה המשפחה דרומה, השתקעה באשדוד ועמיר למד שם בבית-הספר התיכון המקיף א', על-שם רוגוזין. בקיץ 1970 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. תקופת ילדותו של עמיר במשק ראש הנקרה הייתה קצרה, אך הטביעה עליו את חותמה. עמיר הרך קשר קשרי רעות אמיצים עם ילדים בני גילו במשק, ושנים רבות לאחר שעזב את הקיבוץ, עדיין נהג לבקר בו ולהיפגש עם ידידיו. לא פעם נהג לומר בעת שיחות עם חברים: "אנחנו הקיבוצניקים…" אין ספק, שאהבתו לנופים, לבעלי חיים ולצמחים למיניהם, נרכשה עוד בראשית דרך חייו, בקיבוץ. בבית-הספר היסודי התגלה עמיר כתלמיד חרוץ וכנער חברותי. "הדב הלבן" – היה הכינוי שנלווה לשמו. עמיר היה פעיל במסיבות כיתה, אהב לצאת עם בני כיתתו לטיולים ולמסעות ברחבי הארץ והצטיין בעבודות-צוות. אך נער היה, ויחד עם זאת מודע לתעלומות החיים: "הנרות שוב דלקו כבכל השנים / אך אותם בחורים שנפלו גיבורים / אי אפשר לשכחם, ניצבים מול עיניים" – כך כתב במחברת עברית שלו, בעודו תלמיד בכיתה ג'. לא קל היה המעבר למקום מגוריה החדש של משפחת כהן באשדוד, עיירת עולים מתפתחת, שהציבה בפניו אתגרים: חברה חדשה, אורח חיים בלתי מוכר, ואלה בצד לימודים מפרכים בבית-הספר התיכון. בתקופה זו, "תקופת ההסתגלות" כפי שקרא לה, נאלץ לצמצם קשת פעולותיו הרחבה ואף נטש את תחביב הטיסנאות שכה אהב. ברם עד מהרה החלו נסיונות ההתערות שלו בחברת נערי אשדוד לשאת פרי. העיד עליו אחד מידידיו של עמיר בתקופת בגרותו: "לכאורה בחור רגיל שברגילים, משהו לא מיוחד: שמנמן, נחמד, חייכן, אחד מהחברה; אך למעשה – עמיר שהוא עולם ומלואו. אחד מאתנו, ובכל זאת – קצת שונה. דומה כאילו התבייש בכך וניסה להסתיר זאת כשנחבא בצל החבורה הרעשנית". היו אלה קווי האופי היחידאיים של עמיר, שמשכו אליו, ככוח מגנטי, ידידים צעירים ומבוגרים. "בימי שישי, בשעות אחר הצהרים, היה הבית מלא ידידים", ספרה אמו של עמיר. בכל מקום שהיה עמיר, שם היו ידידים וחדוות חיים. עמיר היה חובב ספורט מושבע, שיחק בכדורסל וגם השתלם בקורס שופטי כדורסל. ערב גיוסו לצה"ל היה עמיר עלם גבה-קומה ויפה תואר, שעיניו החומות דמויות השקדים, שקפו בגרות נפשית, טוהר מידות ותבונה. עמיר גויס לצה"ל בראשית ינואר 1971, ולאחר הטירונות ביקש להתנדב לחיל האוויר. ברם כשנאמר לו שיוצב לצוות קרקע בחיל האוויר, בחר ללכת לחיל השריון, השתלם בקורס למקצועות טנק וסיים בהצטיינות (95). עמיר שירת כנהג וכמש"ק טנק, השתלם בקורס מפקדי טנקים ובקורס מדריכי שריון, ונודע כחייל מעולה וכמדריך אהוב על פקודיו. השריון הפך לגביו סמל לגבורה ומקור לגאווה ולאהבה. בחודשים ששירת במחנה והיה קרוב לבית הוריו, ראה עצמו כ"משתמט" וביקש שינתן לו "ללכת עם כולם, אל הקווים". אך כל אימת שהוטלה עליו משימה, ביצע אותה במסירות וביעילות. "עמיר היה לוחם אמיתי", העיד אחד מרעיו לנשק. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, שימש עמיר מדריך בבית-הספר לשריון. "היו אלה ימי ה'ספירה לאחור', לקראת השחרור", אומר אביו בכאב. עמיר קיבל על עצמו תפקיד פיקודי ויצא עם הכוחות דרומה, לחזית סיני. הוא לחם בגזרה הצפונית של קו התעלה, כמש"ק טנק. בעיצומם של קרבות הבלימה, ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), חש עמיר לחלץ יחידה, שהסתבכה בקרב נגד האויב בציר טסה – איסמעיליה, ולא חזר. תחילה הוכרז כנעדר ובראשית ינואר 1974 נקבע כחלל שמקום קבורתו לא נודע. כאשר זוהתה גופתו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי באשדוד. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. חבריו וידידיו של עמיר הוציאו לאור חוברת, שכלולים בה פרקי זיכרונות ודברים על דמותו ועל דרכו; בשבועון "במחנה" פורסמה רשימה על פעילותו של עמיר כהן בימי הקרבות בחזית סיני.
