כהן, נמרוד

בנם של אסתי ואריה. נולד ביום ו' באלול תשמ"ו (9.9.1986) בירושלים. אח לדורון. יליד קיבוץ מצפה שלם על גדות ים המלח, שהוריו הם ממקימיו. נמרוד גדל בקיבוץ הקטן והמרוחק עם שכבת בני גילו בקיבוץ, שמנתה שמונה בנים ובנות. לדברי חבריו הוא היה ילד מצחיק, ביישן, ובעיקר שקט. עומר כוכבי נזכרת: "כשהיינו בני חמש נמרוד בא לישון אצלי ובבוקר סיפר לי שהמציא מכשיר שיעשה אותנו אחים". כשהשיבה לו שאין דבר כזה ענה לה נמרוד: "אם נאמין בזה – זה יכול להיות". הילד הרך והמתוק אהב לשמוע סיפורים מאימא ואבא. כשעלה לכיתה א' בבית הספר "מגילות" בקיבוץ קליה, רכש מיד חברים, אף שהיה שקט כאמור. כשהיה בן עשר החליטו הוריו של נמרוד לאמץ תינוק. נמרוד חשש לפני הגעתו, שכן כל חייו היה רגיל לקבל מהוריו את מֵרַב תשומת הלב. כשהגיע התינוק, ניסה נמרוד לשמח ולהצחיק אותו ואף הביא את חבריו לראותו והתגאה באחיו החדש. אחר כך גם עזר לבחור את שמו – דורון. נמרוד היה אדם משפחתי מאוד, שאהב את חדוות המפגשים והארוחות בחיק המשפחה המורחבת והמצומצמת. הוא היה אח מקסים וקשור להוריו. נמרוד היה מוכשר בכדורגל ושיחק הרבה בילדותו ובנעוריו בכל רגע פנוי. כשדורון גדל לימד אותו נמרוד לשחק כדורגל, פרשׂ עליו את חסותו ושמר עליו מכל משמר. בכיתה ז' עלה נמרוד לתיכון "עין גדי" בקיבוץ עין גדי. כמו בבית הספר היסודי גם בתיכון היה תלמיד מצטיין ללא מאמץ, ילד חכם ונבון ששאל שאלות רבות. השׂיער הייחודי לו והגיטרה שלו היו חלק בלתי נפרד מדמותו השקטה. הוא לא הרבה לדבר, אך כשדיבר דבריו היו שקולים וחכמים, דברי טעם ומהות. ליבו היה פתוח לאנשים; הוא אהב וכיבד בני אדם באשר הם ללא הבדל גיל, צבע ואמונות, בלי קשר למראה שלהם או למה שאחרים חושבים עליהם. הוא היה מכוון לעזרה לזולת, לקירוב לבבות, לראיית האחר, החל מנימוס בסיסי וכלה בכבוד אמיתי ועמוק. נמרוד נהנה מאוד ממפגשים חברתיים. תמיד היה במרכז העניינים, הזמין את חבריו הרבים לביתו ואהב לתת הרגשה טובה לכל אדם. הוא אהב את חבריו ואת היחד שהם סימלו עבורו, את החברותא. הוא היה חבר טוב ואמיתי, תמיד היה שם בשביל החברים שלו מבלי לעורר מהומה מיותרת. הוא היה מוכן לעשות הכול למענם. לא בכדי קיבל צל"ש על רוח אנושית, רעות אמיצה וערבות הדדית. נמרוד היה מוזיקלי מאוד, בזמנו הפנוי אהב לנגן בגיטרה, להאזין למוזיקה וגם לשחק כדורגל. הוא אהב את הטבע ואת הסביבה בה נולד: המדבר, הים. אחרי שיטפונות הוא היה יוצא עם חברים לטייל בבריכות שנוצרו. הוא אהב את החיבור בין ים המלח למוזיקה ששמע ושניגן, והיה ראשון המתנדבים לעבוד בפסטיבל ים המלח, שאביו היה ממייסדיו. נמרוד עבד בעבודות הקשות ביותר לקראת הפסיטבל והיה גאה להיות שייך. מובן שאהב לבוא להופעות. בתחילת כיתה י"ב יצא עם כיתתו למסע לפולין ולמד על מרד תנועות הנוער. באותה שנה הגיעו למצפה שלם שני מדריכים מקיבוץ נערן, והציעו לנמרוד ולחבריו לצאת לשנת שירות בתנועת "מחנות העולים". נמרוד התלבט. הוא חשש מיציאה למקום חדש עם אנשים לא מוכרים. למרות זאת נסע לבד לסמינר של גרעין "סברס" בקיבוץ מעגן מיכאל, והמשיך לבוא גם לסמינרים הבאים. כשהגיעה העת, בחר נמרוד לצאת לשנת שירות. אימו אסתי שאלה אותו מה עזר לו להחליט, והוא סיפר לה על אייל המורה, שבמסע לפולין דיבר על הכרעות קשות ואמר: "כשבן אדם מגיע לצומת דרכים חשוב בחייו, עליו להביט עשר שנים קדימה. אם בעוד עשר שנים הוא יצטער על אי עשיית המעשה – עליו לעשותו ולהשאיר את הפחד מאחור". על אייל אמר שלימד בכיתה חיים ולא היסטוריה. החל מאוגוסט 2004 יצא נמרוד לשנת שירות במסגרת גרעין תנועת "מחנות העולים", גר עם חבריו לגרעין בחיפה, משם יצא להדריך בקיבוצים אושה ורמת יוחנן כקומונר בכיתות ד'-ט'. הוא האמין שאדם צריך גם לתת למדינה ולהחזיר לקהילה על כל מה שקיבל. במהלך אותה שנה, מלבד הפעילות החינוכית הקבועה הדריך בטיולים וסמינרים של השכבה הבוגרת. בגרעין היה נמרוד דמות מרכזית, שמשכה אליה את כל הסובבים. נמרוד אהב את התנועה, את ההדרכה, את החניכים ואת המדריכים והאמין ביכולת הקבוצה הקטנה להביא שינוי לחיים של אחרים. "נמרוד היה נער גבוה, צנום ושקט… ברגע שפגשתי אותו הרגשתי שיש בנער אוצר גדול, נפש אוהבת ועדינה שיוצאת החוצה לעתים נדירות," כך סיפר ערן אביחד מקיבוץ נערן. "נמרוד שידר רגישות ורוגע תמידי. בשנה שזכיתי להדריך אותו גיליתי נער מוסרי ואמיץ. למרות שהיסס, החליט להתנסות ולבחון רעיונות חדשים. נמרוד הלך להגשים חזון שקסם לו… כמעט ללא רקע מוקדם… הוא בחר להיות מדריך, להתמודד עם הקשיים ולהתמסר למשימות שמולו. נמרוד נתן את כולו". נורית, שהדריכה עם נמרוד, סיפרה: "נמרוד. תמיד שקט, לא לחוץ, לא מבזבז יותר מדי זמן על דיבורים, אבל יודע להקשיב שעות ולהכיל המון. לא כועס כמעט אף פעם – גם על זה הוא לא אהב לבזבז זמן. תמיד נמצא איפה שהכי צריך אותו, מוכן לעזור בַּכּול, גם ברגע האחרון… רשימות שמירה בלילה – נמרוד. צוות טכני במפעלי תנועה – נמרוד. כוח חלוץ לטיולים ומחנות – נמרוד. בתחילת השנה היה מאוד סגור, לא משתף. פתאום באמצע השנה הגיעו האמירות הגדולות, החינוכיות, הקבוצתיות, התנועתיות, ורעיונות גדולים לעתיד וחלומות. נמרוד היה אדם של מעשה, של משימה, של קבוצה. יותר מכול הוא היה חבר". עומר כוכבי, חברה קרובה של נמרוד, סיפרה: "היה לו מאוד חשוב לעשות שנת שירות, והשנה הזו עשתה לו משהו אחר. פתאום ראיתי את ה'נימי' שהכרתי. הוא מאוד נפתח במהלך אותה שנה, נורא נהנה לעשות ולתרום ולהכיר אנשים". ב-9 באוגוסט 2005, עם סיום שנת השירות, התגייס נמרוד לגדוד 50 עם הגרעין, והגיע לבא"ח הנח"ל (בסיס אימונים חטיבתי) למחלקה 2 בפלוגת ה"אינדיאנים". בסופם של ארבעה חודשי טירונות וחודשיים וחצי אימון מתקדם בערד, עלתה הפלוגה לקו ריחן, לתקופת פעילות מבצעית ראשונה. גם במישור הצבאי הוא היה חייל טוב, השקיע, התגבר על הקשיים ועזר לחבריו. הוא היה חבר של כולם ולא נתן לשגרה המעייפת להשפיע עליו. ידע לחייך, ליהנות מההווי ומהחבר'ה ואף פעם לא התלונן או קיטר. במשך תקופה מסוימת שירת בג'נין, ובתחילת חודש מאי עלה עם הגדוד לקו צפון, אחרי חודש של אימון בבא"פ (בסיב אימונים פיקודי) אליקים. הפלוגה הגיעה למוצב "יפתח" ונמרוד נשלח לקורס נהגי נקפדונים (נגמ"ש "קיפוֹדי") לאחר שבטירונות עבר כבר הסמכה של נהג נגמ"ש (נושא גייסות משוריין). מרגע שסיים את הקורס שימש כנהג כוננות בצק"מים (צוות קרבי משוריין). אחרי שבועות ספורים ב"יפתח" הגיעה הפלוגה ל"בירנית". בגזרה החדשה משימותיו של נמרוד נעו בין סיורים, שהזכירו יותר טיול בנופיו הקסומים של הצפון מאשר שירות בצבא, לבין צק"מים ב"נורית". מדי פעם יצא למארב. "אף פעם לא היו שומעים מנמרוד 'קשה לי בצבא' כמו ששומעים מכולם," אמרה עומר כוכבי. "גם כשהיה חוזר לקיבוץ בסופי שבוע לא היה עושה יותר מדי רעש בסגנון של 'הינה הגעתי'. הוא בעיקר נהנה להיות עם בני הגרעין שלו". חבריו לגרעין נהגו לבקר במצפה שלם. הוריו אמרו: "בדרכו המיוחדת אהב את הדברים שעשה בצבא וראה בשירות הצבאי תרומה נוספת לחברה. ובכלל, הוא ראה בעשייתו דבר מובן מאליו ללא ספקות העלולים לפגוע באיכות הביצוע… נמרוד היה אדם שאומר ועושה… תמיד היה בין המתנדבים. כחודשיים לפני שנהרג התנדב ללכת כנציג פלוגתי לאזכרה של חייל". בספר סוף המסלול של פלוגת "אינדיאנים לבזלת" כתבו חבריו: "רבות הפעמים שאנחנו מתחילים לדבר על דברים שקרו ונמרוד הוא חלק בלתי נפרד… הזיכרונות הקטנים הם מה שמחזקים, מאחדים ומזכירים כמה אנחנו אוהבים את נמרוד… ביציאה האחרונה לפני המלחמה, זכינו לצאת לחמישה ימים, ולכן יצאנו בצורה חפוזה אחר הצהריים. את נמרוד, שהיה נהג הכוננות של צק"מ מחלקה 3, שחררו ממש ברגע האחרון, ולכן כל המחלקה נרתמה להכנתו ליציאה. נמרוד, שזרח כשראה את המחלקה שלא ראה הרבה זמן, הגיע ממש מאובק ולכן היה חייב להתקלח. בזמן שהתקלח היה צוות שגילח"צ (גילח-צחצח) לו את הנעליים, שהיו במצב שדרש חצי קופסת גלח"צ. במקביל היה צוות שארז והכין לו את התיק ליציאה, ונמרוד הצליח בסופו של דבר לצאת עם כולם בזמן. נמרוד… התאפיינת בשקט שאמר הרבה יותר מדיבורים, תמיד בלטת בתכונה זו שלמרות ובגללה היית אהוב על כולנו, ולכן חסרונך הרבה יותר כואב. השרית שקט וביטחון על הסביבה. תמיד שמרת על קור רוח והפגנת אדישות לכל הדברים המעצבנים שיכלו להוציא אנשים אחרים מהכלים. מעולם לא כפית את דעתך, למרות שלבטח הייתה כה שקולה וחכמה. קראת אותנו נכון רוב הזמן, וידעת להגיד מה שצריך מתי שצריך… ידענו לפנות אליך כשהיינו צריכים משהו או זקוקים לאוזן קשבת. אין ספק שהיית השותף המושלם לכל יוזמה. תמיד הרגשנו בנוח לבקש, לשתף, לשמוע…" בבוקרו של יום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) תקף ארגון חיזבאללה יישובים בצפון ישראל, ארב לכוח צה"ל וחטף שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. כשנודע דבר החטיפה, יצא לתוך לבנון צוות טנק ביחד עם נגמ"חון מהמוצב הקרוב כדי להתחקות אחר נתיב בריחת המחבלים והחטופים ולעצור את רכב המילוט. הצוות הספיק לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה, אך במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון גדול וכל לוחמיו נהרגו במקום: סמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי, סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו וסמל-ראשון גדי מוסייב. נמרוד, שבאותה עת שהה במשימה אחרת, התנדב להיכנס לעומק השטח כנהג נקפדון, ולאחר שהנקפדון נתקע בשטח, התעקש נמרוד להמשיך ולהצטרף לכוח במאחז "כיפת הדגל". כוח החי"ר בפיקודו חצה ברגל את הגדר והיה הראשון שהגיע לקרבת הטנק הפגוע, מערבית לעיירה עיתה א-שעב. כוחות גדולים של צה"ל ניסו להגיע לטנק, אך במשך למעלה משש שעות פעל בשטח כוח חי"ר אחד – זה של נמרוד – תחת אש תופת. הם נשארו כדי לאבטח את האזור, נלחמו על "כיפת הדגל" ובמשימה המקודשת של שמירה על גופות חבריהם. נמרוד גילה עוז רוח וגדלות נפש בתנאים קשים תחת אש ובחוסר מים. במהלך הקרב הוא לקח פיקוד על אחד הלוחמים שלקה בהלם קרב בלחימה, חירף את נפשו תוך שמירה על קור רוח, וביצע את המשימה המוטלת עליו, עד שנפגע אנושות בראשו מרסיס פצמ"ר (פצצת מרגמה) ונהרג. סמל נמרוד כהן נפל בקרב בדרום לבנון. בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הניח אחריו הורים ואח. על מעשיו הוענק לו ציון לשבח ממפקד חטיבה 933 אל"מ מנחם אידלשטיין, "… על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, מקצועיות ורעות". הוריו כתבו: "תמיד היית שם עבור חבריך, גם כשהתנדבת להיות חלק מהכוח הראשון שנכנס ללבנון. ברגעים הקשים של הלחימה שם הבאת את 'כוח נמרוד' – הכוח השקט והמופלא שלך… לרגע לא היססת להצטרף ויצאת למשימה זו בפשטות, מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון לעשות… אנו מכירים תודה על עשרים השנים שהוא היה איתנו ומרגישים שכמו שאנחנו גידלנו אותו, כך הוא גידל אותנו… נמרוד חי חיים מלאים ונגע בהרבה מאוד אנשים במעגלים רחבים… כילד החייכן שחי חיים בעלי משמעות…" נמרוד הוא החלל הראשון בקיבוץ מצפה שלם, וכשנפל ההרגשה הייתה שהקיבוץ כמשפחה איבד בן. אחד החברים, אליעזר ארליך, אמר כי נמרוד היה "ילד מדהים, פיקח ובעל לב רחב, בעל רגישות יוצאת דופן. הייתה לו רגישות גם לאנשים וגם לסביבה, לכל דבר… ההרגשה היא של אובדן של הדבר הכי יקר. הוא היה באמת סוג של שליח שבא ללמד את האנשים שסביבו. משהו באופי ובנוכחות שלו נתן הרגשה מיוחדת. תמיד כשהייתי רואה אותו, היה בו משהו שהרגיע אותי". דותן ברום, חברו לגדוד, כתב לזכרו שיר אותו הלחין ארקדי דוכין, חבר המשפחה. אל דוכין הצטרפו בשירה יוני רכטר, שלומי שבת, דין דין אביב, אבי סינגולדה ומשה לוי. השיר שודר ברדיו, הקליפ הוקרן בטלוויזיה והועלה ליוטיוב. אסתי אמרה שהשיר "מקפל ומדייק במילותיו ובלחנו, משהו מרוחו היפה של נמרוד": "ירח של ט"ו טיפס ועלה / על ערב גלילי וטלול / שטף באורו מוצבי חיזבאללה / מן הצד השני של הגבול… כי הנה שם ממעל, האופק שרק / המנון של פצצות מרגמה // ארץ גליל ופצצות בשמיה / עצמה את עיניה, דמועות / וברעד, בחסד, אספה אל מתיה / את אהוב נפשנו – נמרוד // ארץ צפון, האם זה המחיר? / ראי, כי הרבה לא נשאר! / איך בחיקך בחרת להשאיר /דווקא את בן המדבר? // אך דעי כי גם אם מותו הוא שלך / חייו הם שלנו לעד / כל פרט וכל תו מראשו המחויך / ייזכר ודבר לא יושמט // כי נזכור את האיש השקט כמו הים / שצפן את פניניו במצולות / נאסף על חופו שנותר מיותם / בתמוז – הוא העת לבכות". מש"קית מקליה, שהכירה את נמרוד בילדותה, הנציחה את זכרו בכך שקראה לכיתת הטירונים שהיא פיקדה עליה בשם "כוח נמרוד". חייליה נסעו להר הרצל, לקברו, והגיעו לקיבוץ כדי להכיר את הוריו ולשמוע את סיפורו של נמרוד. במצפה שלם הוקמה פינה לזכרו, ואנשים באים לשבת בה, להתרווח וליהנות מהנוף המרהיב לים המלח. הוריו הקימו את קרן "רוח אחרת" שעסקה בטיפוח תרבות של ערבות הדדית ובפעילויות חינוכיות כדי להביא שינוי במישור האנושי, הקהילתי והחברתי. הקרן עזרה, ביו היתר, בהנעת מהלך "קוד האוטיזם", ונתנה תקווה גדולה לילדים שפגשו באוטיזם והתקדמו מעבר לציפיות הוריהם