כהן, משה

בן לאה ויצחק, ממתיישבי המושבה כנרת, נולד ביום ט"ו בתשרי תרע"ה (5.10.1914) ביבנאל והיה מהבנים הראשונים של גוש עמק- הירדן. הוא למד בבית-הספר היסודי בכנרת וביבנאל וסיים את חוק לימודיו בטבריה. מילדותו התמצא, מתוך הסתכלות בלבד, במכונאות, בחשמלאות ובנהגות. ידע לפרק מכשירים מורכבים ולהרכיבם שוב. משה המציא שכלולים בכלי-המשק המורכבים ובמלחמה בגנבים ובמזיקי הצמחים. בשל סגולותיו – נדיבות-לב, כוח גופני, שכל ואומץ – ראו בו בני גילו את מנהיגם. בהיותו בן 14 תפס את הגנב הערבי סלימקה, שהמבוגרים אך קבלו על תעלוליו ובן 15 מילא תפקידים אחראיים בשמירה ובהגנה. בימי מאורעות תרפ"ט, ועוד קודם לכן, היה אחראי לנשק שנשאר במושבה מימי מהומות 1921. משה עבד במשק ההורים והיה אחראי לסידור הנוער המקומי בשמירה על המקום. כאשר הגיע לגיל 19 יצא לעבודה מקצועית בתל-אביב, אך לא יכול להסתגל לחיי העיר וחזר לעבוד במשק, שהיה אז במצוקה. הוא ידע את לשון הערבים ונימוסיהם ולימדם לכבד את הכוח והאומץ היהודי. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה מפקד בחי"ש, פעיל בהגנת חניתה וב"פלגות-הלילה" של וינגייט. הוא הצטרף לקבוצת "בתלם" בימי הכשרתה בחוות כנרת ועלה עמה להתיישבות בעין גב שם שימש כמוכתר ועזר לקיים יחסים תקינים עם ערביי הסביבה הפרועה. משה תרם רבות בעבודות מכונאות ובהדרכה בדיג ובהגנה. הוא התלבט בין שני קטבי משיכה, חיי קיבוץ או משק פרטי, חזר לכנרת ושוב לעין גב, ולבסוף נשאר נאמן לדרך האבות והתיישב בכנרת. כשהיה זקוק לבית- דירה לאישתו ולשני בניו, הקים את ביתו ובניין המשק שלו בכנרת בתכנון עצמי ובעבודה עצמית, להשתוממותם של אנשי מקצוע. עם יסוד הפלמ"ח עזב את ביתו ומשפחתו ועזר לידידו יגאל אלון מכפר תבור בגיבוש הכוח העברי החדש. בימי סכנת הפלישה מסוריה הווישאית לאחר מפלת צרפת בתחילת מלחמת-העולם השנייה, השתתף בביצור גבולות הצפון ובכניסת כוחות-הברית לסוריה בימי סכנת אל-עלמיין, כאשר הגנרל הגרמני רומל התקרב לאלכסנדריה, ירד לנגב לעמוד שם בפרץ. בקשריו עם הערבים, שכיבדוהו בשל חכמתו וגבורתו וביקשו עצותיו בענייניהם, רכש מהם במשך השנים נשק בשביל ה"הגנה", התקין "סליקים" והיטיב לשמור עליהם. וכשבא צבא בריטי לחפש נשק, ניהל פעולה כבירה של הצתת שדות, התייצב באומץ ובכבוד לפני המפקד והצליח לסלק את סכנת גילוי הנשק והחרמתו. בראשית מלחמת-העצמאות כאשר הערבים החלו לפגוע ביישובים יהודיים, יצא לפעולות בגליל, למעשי גמול בסביבה ולפגיעות בתחבורה הערבית. וכשערביי כפר סמוך, שאחד מהם היה מספק לו נשק וידיעות בשביל ה"הגנה", עזבו את המקום, סיפק להם עגלות ומנע כל פגיעה בהם וברכושם. הוא השתתף באומץ רב בהתקפה על צמח, יצא לעזרת קיבוץ גשר המופצץ והנצור וניהל את הגנתו וכן את המשא-ומתן עם אנשי עבדאללה בדבר הפסקת האש. תפקיד חשוב היה לו בהוצאת הילדים מקיבוץ גשר ובהדיפת הלגיון הערבי שפרץ לשם. למחרת הכרזת המדינה אמר להצטרף לפלמ"ח, שהיה עדיין קשור אליו, אך מיד נזדמנה לו "עבודה" בהגנת עמק-הירדן מפני הפולשים הסורים. משה הטיל את עצמו בכל הלהט והמסירות לקרבות צמח-דגניה, נטל על עצמו את הפיקוד בגזרות המסוכנות ביותר במאבק שבין השריון לאדם. באיומי-אקדח ובגערות על הנחשלים והנסוגים, בהסברה ובמופת אישי מנע רפיון-ידים ונסיגות מבוהלות ("רבים הנופלים בין הבורחים מאשר בין העומדים במערכה;" "רק פעם אחת מת אדם, והמולדת צריכה לחיות" – קרא לנפחדים). גבותיו נחרכו מפגיעת כדור בשעת סיור בסביבת חניתה ובקרב על דגניה ב' נפצע במצחו מרסיס פגז, אך הוא הוסיף לפקד ולהילחם. הוא דרש זהירות מאחרים והוא עצמו התהלך בקומה זקופה לראות ולפעול גלוי-עינים, וכך נפגע מכדור אויב ונפל, ביום י"א באייר תש"ח (20.5.1948). למחרת היום הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכנרת. אחרי נופלו הועלה לדרגת סרן. משקי עמק-הירדן הוציאו חוברת לזכרו.