fbpx
כהן, משה (נחום)

כהן, משה (נחום)


בן אורה ויהודה. נולד ביום ב' בניסן תשכ"ט (10.4.1959) בתל-אביב, דור שמיני בארץ, ונקרא על שם אב-סבו נחום ויינשטיין, ממייסדי העיר תל-אביב. אח לדפנה ודניאל. גדל והתחנך בתל-אביב. למד בבית הספר היסודי "תל נורדוי", והמשיך את לימודיו בבית הספר התיכון המקצועי "ה'?" שבעיר. הצטיין בלימודי מתמטיקה, פיזיקה ושפות, גילה כישרון בענפי ספורט שונים כגון כדורסל וכדורגל, ובקט-רגל היה המצטיין בתחרויות בתי הספר התיכוניים. מוישל'ה היה עלם חמודות, גבה קומה ויפה מראה, שערו בלונד זהב, עטור תלתלים, ועיניו תכלת. בן שתמיד חיוך בשפתיו, מאחד במשפחה ובין חבריו. מוישל'ה התגייס לצה"ל ב- 21.08.1977 שירת בחיל החימוש והוצב בבקעה. בעת שירותו הצבאי נפגע, ובעקבות זאת עבר סדרה של ניתוחים קשים והשתלות במשך שלוש שנים. במשך כל האשפוזים ידע לעודד את המשפחה, לא התאונן, ואמרתו הייתה "אימא ואבא, יהיה בסדר." סמל ראשון משה כהן נפל ביום ה' בתמוז תשמ"א (6.7.1981) והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הניח הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו קיבלה המשפחה מכתבים מחברים ומשכנים, במיוחד מקשישים ומוגבלים. אלה מעידים על ההוד, ההדר, היופי והלב הרחב שהיו במוישל'ה. באחד המכתבים כותב קשיש נכה: "משה היה רואה אותי עם סל מצרכים מהמכולת, היה מושך ממני את הסל ללא מילים ומניח אותו ליד דלת דירתי בקומה הרביעית". במלאות שנה לנפילתו הספידו יוסף חריש, שהיה היועץ המשפטי לממשלה: "… מוישל'ה, שלא כרבים רבים אחרים משכניו הטמונים כאן, לא נגדע לפתע במכת מחץ אחת של צר ואויב. הוא מת בחוליו אשר דבק בו בהיותו חייל, תוך שירותו ועקב שירותו. אך הקרבתו שלו אינה פחותה מזו של מתי-מלחמה, של הנופלים בשדה הקרב. אדרבא, מבחינה אחת קשה היה גורלו וסבלו משלהם. שהמוות לא בא עליו כחטף, אלא אט אט, והוא נאבק עמו בגבורה עילאית, בלא חריקת שן, ובלא שמץ טרוניה – לא כלפי אדם ולא כלפי שמים. "אל מוישל'ה, עלם חמודות זהב-תלתלים, התוודעתי לראשונה כשכבר ניכרו בו סימניה הראשונים של המחלה הממארת, שעה שנזדמנתי באקראי לבית עסקו של אביו, ידידי הטוב. מבעד לעיניו הטובות והמאירות ראיתי מיד את טוהר לבו ונפשו. יהודה, אביו הטוב, סיפר לי באותו מעמד כי הזקיק עצמו לעצתו ולברכתו של רב וקדוש בישראל – הלנתח את מוישל'ה לשם הסרת הגידול, כדרישתם של הרופאים המטפלים, או לצפות באפס מעשה לישועה משמים, כעצת אחרים. "… עם שהוספתי כל הימים והחודשים שלאחר כך לעודדו ולחזק את לבבו, וכן את לב אביו, בכה לבי בקרבי, בראותי, לא בחוש אלא בעין ממש, את ציפורני המוות מכרסמות אט אט בגופו ההולך ומתפוגג – ייסורים ממרקים גופו ונפשו של אדם. הם ממרקים אף את כל עוונותיו. ומצינו כתוב: 'איזוהי דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא? הווי אומר: זו מידת ייסורים' (בראשית רבא ט). "כשבאה שעתו של מוישל'ה להיפטר מן העולם, כבר היה מזוכך וממורק בייסורים, טהור כמלאך אלוהים, באשר ידע לשאת סבלו הקשה והנורא באהבה. אפילו כשאפפוהו חבלי מוות, לא בלבד שלא התלונן, ולא נאנק ולא הכביד ולא הטריח על מישהו, אלא ניסה להמעיט את סבלו בעיני כל הסובבים אותו. ועל כל טרחת-שירות של כלום שטרחו למענו כדי לסעדו בחוליו הקפיד להתנצל מזה ולהביע רוב תודה מזה. וכל מעייניו היו נתונים לאביו ולאמו, לאחיו ולאחותו, לבל יצטערו עליו מדי. "עתה חלפה שנה למותו. ומשחלפה – שלמו ימי אבלו. במשך השנה הארוכה הזאת ראיתי את בית כהן בסבלו הקשה, ביגונו הרב ובתחושת השכול האופפת כל אחד מהם. "הרבה הרבה דמעות שפכו הם ושפכו כל אוהביו עליו במשך השנה. וכבר נאמר: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' (שבת קה)' ובכן נתמלא הכד, וזכות הדמעות הרבות האצורות בו תעמוד למוישל'ה לקץ הימים. ואילו אתם, הוריו ובני משפחתו, החיים גם למען זכרו הטוב והברוך, מצווים מעתה, גם ובעיקר למענו ולמען שלום מנוחתו, לחדול מאבל, מבכי וממספד. חובה ומצווה היא, על פי דיני האבלות של ישראל "שלא להתקשות על המת יותר מדי" (שולחן ערוך סימן רטו). כשם שמצוות עשה היא להתאבל על קרובים כך מצווה היא – למען החיים ולמען המתים – לעמוד ולחדול מאבל, בהתמלא המכסה ובהיגדש כוס היגונים. "לכן קבעו הדינים, בטעם ובתבונה, אף בחכמת חיים, מידות ושיעורים קצובים לאבלות: שלושה ימים לבכייה, שבעה למספד, שלושים לגיהוץ ולתספורת וי"ב חודשים להינזרות מעינוגים ומהנאות (שולחן ערוך, שם). "המכסה תמה היום הזה. 'מכאן ואילך אומר הקב"ה – כך מורה השולחן ערוך – אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני'. "רבותיי, מעודי לא הספדתי אדם על קברו. אך מאהבתי אתכם, בני משפחת כהן, העברתי על עקרונותיי ומידותיי, וגם על רתיעותיי, ובאתי לספוד כאן למוישל'ה רק למען הביא לכם מסר זה, של בקשה ותחינה: אנא, מכאן ואילך מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה. הפנו מבטכם לחיים למלאם מחדש חדווה. כי יש תקווה לאחריתו של מוישל'ה. עם אחיו החיילים הקדושים הוא שרוי בבית האלוהים, ובלבכם ובלב כל יודעיו הוא חי תמיד." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

כובד על ידי

דילוג לתוכן