בן דינה ורפאל, אח לרויטל, שלומי וליאת. נולד ביום כ' בסיוון תש"ל (24.6.1970) בבת ים. הכל כינוהו בשם מיכה. בילדותו היה שובב, למד אגרוף, השתתף בתחרויות וזכה במדליות. מיכה אהב ספורט, התאמן הרבה בכדורגל ואף שיחק בנבחרת הנוער של 'הפועל תל אביב'. גם בבגרותו, אהבתו לכדורגל היתה רבה והוא עקב מקרוב אחר משחקי הקבוצה. מספרת אחותו ליאת: "הרבינו לשחק בין האחים, לכל אחד מאיתנו היה שם חיבה. שם החיבה של מיכה היה ברל'ה, מכיוון שהיה לו שיער מסולסל." מיכה למד בבית-הספר היסודי 'גבעתי' בבת ים, ולמרות היותו שובב היה נערץ על כולם. מגיל צעיר נמשך מיכה לים והחליט לממש את אהבתו בהגיעו לגיל תיכון, כשעבר ללמוד בכפר הנוער הימי 'מבואות ים' שבמכמורת. באווירה קסומה, המשלבת לימודים ברמה גבוהה עם חיי חברה עשירים, חוגים ושיוטים, רכש ידע מקצועי רב בתחום טכנאות המכונות. בשבתות שבילה בבית-הספר היו כל בני המשפחה מתאספים, מגיעים לבקרו ומפנקים אותו בארוחת בוקר עשירה ומענגת כפי שאהב, וכובשים את המדשאות משעות הבוקר המוקדמות ועד השקיעה. בסופי השבוע שבהם הגיע מיכה הביתה מבית-הספר, נהג להביא זר פרחים להוריו, אותם אהב מאוד, כיבד והעריך יותר מכל. מיכה היה ל'נקודת המפגש' בבית, בכל דבר היה מעורב והתמצא, מצא את הדרך לכל אחד מבני המשפחה בשפתו הרהוטה, החברית ומלאת העצה. כל שיחה עימו הפכה למהנה, ותמיד ידע להפיק שמחה מכל נושא. מיכה היה בעל מבנה פנים עגול, שעליהן התנוסס תמיד חיוך רחב, מקצה לקצה. מערכות היחסים שניהל מיכה עם חבריו שפעו חום, אהבה ומשפחתיות. מיכה התחבר לכל אדם ללא הבדל מוצא, גזע וגיל, וראה את נפשו של האדם מעבר למראה החיצוני. גם אם היתה זו היכרות קצרה היא היתה כיפית ומהנה. יכולתו לפרגן לאדם שמולו היתה מדהימה. בסוף ספטמבר 1988 התגייס מיכה לצה"ל. לשמחתו הרבה התקבל לספינת-אם של חיל- הים ושימש בה במקצועו, טכנאי מכונות. מיכה אהב את שירותו הצבאי וכמו תמיד נתן את כל-כולו לספינה, שהיתה לביתו השני. בקיץ 1991 החל את שירות הקבע שלו בבסיס חיל-הים באשדוד, אך את רוב זמנו העביר על המים, יצא תדירות למשימות ולהפלגות, אהב את הים ואת הפעילות הימית והיה גאה מאוד בתפקידו. חבריו לעבודה אהבו אותו בצורה מיוחדת משום שניחן בקסם אישי והעניק כבוד לכל אדם באשר הוא אדם. שירות הקבע שלו נמשך עשר שנים, שבמהלכן פיתח תחביבים הקשורים בים, ביניהם שיט קיאקים. כל יום שישי, בכל עונות השנה, נהג להיפגש עם חבריו בחוף הים בבת ים ולשחק במטקות מספר שעות. במהלך השירות הכיר את מלי, בחירת ליבו, ולאחר מערכת יחסים בת שנתיים נישאו השניים והתגוררו בבת ים. ההבנה, הכבוד והאהבה שעטפה את שניהם כמו היתה לקוחה מסרט רומנטי. מהאהבה והזוגיות הנדירה הזו הביאו השניים לעולם שני ילדים מתוקים, חכמים בעלי יופי וחן. מיזוג של שני צבעים – מתן, שחום כמו אבא, נעם, בהירה כמו אמא. מיכה היה אב אוהב, מעניק ומקסים, שגידל את ילדיו במסירות אין-קץ ובאהבה רבה. למתן היה קודם כל חבר ואחר-כך אב, שיתף אותו בכל ובימי שבת הלכו יחדיו למשחקי כדורגל. הקרבה ששררה ביניהם היתה אדירה ומושא להערצה וקנאה לרבים. נעם, בתו הקטנה, היתה כל עולמו של מיכה, הוא פינק ואהב אותה מכל הלב והנשמה. כשהסייעות בגן שבתו סייע מיכה בגן. נעם תזכור אותו כמילות השיר: "…אבא שלי הוא הטוב מכולם ואבא שלי הוא הכי בעולם." מיכה נטע בילדיו חינוך לתפארת, דרך-ארץ שתלווה אותם לאורך השנים. מיכה הוכתר בידי הרמטכ"ל, שאול מופז, כנגד מצטיין, סיים בהצלחה את לימודיו בתחום ההנדסה וקודם לדרגת רב-סמל-מתקדם. בשנת 2001, עברו מיכה ובני משפחתו לגדרה, שם בנו את ביתם החדש והגשימו בכך את חלומם. מיכה השקיע את כל כולו בסיום הבנייה, ורקם תוכניות רבות לעתיד במישור המשפחתי והתעסוקתי כאחת. מפקדיו ניבאו לו קריירה מבטיחה, אך כל התוכניות נגדעו. ביום כ"א בכסלו תשס"ג (26.11.2002) נפל מיכה בעת מילוי תפקידו והוא בן שלושים- ושתיים. מיכה נהרג בתאונת-דרכים שאירעה בצומת חולדה, סמוך לטל שחר, כשעשה את דרכו להשתלמות בירושלים. בתאונה נפלו יחד עם מיכה עוד שני נגדים: רב-סמל ראשון רענן צונץ ורב-סמל-ראשון שרון בורפקר. נגד נוסף נפצע אנושות. מיכה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה, בן ובת, הורים, שתי אחיות ואח.
