כהן, מיכאל (מיכיק)
בן מרים ודויד, נולד ביום ט' בחשוון תרצ"א (31.10.1930) ברחובות למשפחה ותיקה, מצאצאי הראשונים, שהתיישבו בכפר גבתון. הוא למד בבית-החינוך ברחובות מכיתה א' עד כיתת-ההמשך י' ונודע בעמידה קשת-עורף על עצמאותו ועצמיותו ללא ויתורים ופשרות אפילו כלפי המחנכים. לפני סיום כיתה י' החל לעבוד במסגרות ובתיקון כלי-רכב, בבית-מלאכה ברחובות ובשעות הצהרים והערב היה שוכח את עייפותו ועוזר להוריו בעבודות המשק. הוא עבר את שלבי השירות ב"הגנה" מגדנ"ע ואילך. מהעבודה רץ לעזרת מעפילי האונייה "שבתי לוזינסקי" בחוף ניצנים, נעצר בין ה"צברים" שהתערבו בין המעפילים, נאבק בחירוף נפש עם הבריטים על החוף ובאונייה, בה טעם גם את "מלחמת הגזים", גורש כספק-מעפיל לקפריסין ואחרי שבועים הוחזר ארצה (על פרשה זו בחייו השאיר אחריו יומן-זיכרונות). הצטרף לתנועות "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר", ובניגוד לרצון ההורים הלך להכשרה מגויסת בחולתה. משחזר משם הוסיף לעבוד ברחובות ושאיפתו היתה להגיע למשק משלו. מראשית מלחמת-העצמאות שירת בגדוד חי"ש והשתתף בכל קרבותיו ופעולותיו בדרום: בכפר אוריה, בית דגון, לטרון, צריפין, גזר, הראדאר, בפיצוץ הטחנה הגדולה ביאזור, הבית הגדול ליד רמלה, הבית הגדול בתל-א-ריש ועוד. הוא לא נענה להשתדלות להחזירו להגנת כפרו, באומרו שכל הארץ מולדתנו והכוחות הצעירים והטובים נחוצים בכל מקום. עם זאת הכין את אמו להשלים עם כל מה שעלול לקרות לבחור כמוהו בקרבות. עקרונו המלחמתי היה לשמור על קור-רוח – לטובת הלוחם והמשימה כאחד – בכל נסיבות שהן ולירות ולפגוע באויב. כשנשלח אחד מבני מקומו, אחיו של אחד הנופלים, למשימה מסוכנת קפץ והתנדב במקומו. כשנודע לו שחבריו-לשעבר מההכשרה נמצאים בקרבת מקום בגדוד פלמ"ח של חטיבת "יפתח", ערק אליהם מגדודו, לפני ההשבעה, נתקבל לשורותיהם ולחם עימם בקרבות מבצע "דני". ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948) בהיותו עם חבורה קטנה ברחוב בלוד למחרת כיבוש העיר, הגיחו לקראתם שני משוריינים. ברגע האחרון, כשהללו כבר כיוונו כלפיהם את התותחים, הבחינו שהם משורייני האויב. מיכאל נשאר לבדו בחפירה שבצד הדרך והתגונן בנשקו עד שנפל. מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. בהיותו בפעם האחרונה עם חבריו ניבא ואמר: "מקרב זה לא אשוב". החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.
