כהן, מור

בנם הבכור של רבקה וזוהר. מור נולד בעפולה ביום י"א באייר תשנ"א (24.4.1991). אחריו נולדו ישעיהו-שי, שני ונועם. מור נולד פג, שקל רק קילוגרם וחצי ושהה בפגייה חודשיים. המוטו לחיים של מור היתה האמירה "כשהשמש אל הים שוקעת, אל תדאג מחר היא שוב זורחת". אחיו שי נולד כשנה אחריו והם גדלו יחד, כמו תאומים. שיתפו זה את זה בכל דבר ושיחקו יחד כדורסל. כששי למד לחידון התנ"ך – הכין אותו מור לקראתו. הוא שימש דוגמה לשלושת אחיו הצעירים והם נשאו אליו את עיניהם בהערצה. להוריו הסב נחת, גאווה ואושר וכיבדם. מור היה יציב כסלע יצוק, מעולם לא הרים קול ולא מרד בהגיעו לגיל ההתבגרות. בילדותו נהג לומר: "אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל אתם הבחירה הכי טובה." כשמלאו לו שש-עשרה נכוותה שני אחותו כוויות קשות ונזקקה לטיפולים רפואיים. מור דאג לה מאוד ותמך בה במהלך השיקום הארוך והכואב ועזר להוריו להתמודד עם האירוע הקשה. היה ילד חייכן, שמח, מאושר וביישן; בלט בטוב ליבו, באצילותו ובחוכמתו. השקט שלו נבע משלמות פנימית. נער חברותי ומקובל, אוהב אדם ושוחר שלום, מוקף חברים וחברות רבים ומעולם לא הסתכסך עם איש. אימו כתבה וסיפרה על ילדותו בעפולה עילית ועל כישוריו הרבים: "תודה לך שהיית בחיים שלנו, תודה שהייתה לי הזכות לגדל אותך. אתה עיצבת אותי כאימא שרצתה להביא לך את כל הטוב שבעולם, ואת מה שיש לו להציע לנו. היית מופיע בהצגות, כמובן כשחקן ראשי, השתתפת בחידונים, שיחקת כדורסל, שזו הייתה האהבה הגדולה שלך. למדת לשחות בגיל צעיר מאוד, ניגנת בסקסופון, טיילנו בארץ. … כבר בכיתה ד' היית ב'נוער שוחר דעת' לתלמידים מצטיינים, ושם נחשפת להמון תכנים ונושאים מרחיבי דעת. היית ב'פרחי משפט' וכשהזמינו את ההורים לסיום הלימודים אתה היית השופט במשפט, עם גלימה. ברור שיבחרו בך להיות שופט, תמיד רדפת צדק. גם כשהיו לך חברים שהסתכסכו ולא דיברו ביניהם, היית מחלק את הזמן שלך ביניהם שלא יחשבו שאתה מעדיף אחד מהם. …בתיכון עברת מחינוך דתי לבית ספר 'אורט', אך בכל בוקר המשכת להניח תפילין ותמיד נפעמתי ממך, שהיית נאמן לדרך שלך. מעולם לא מנעתי ממך מה שביקשת או רצית. היית כל כך צנוע ושלם." בשעות הפנאי צפה מור במשחקי כדורסל והאזין לכל סוגי המוסיקה אבל העדיף שירים שעוצמתם ניכרת במסר העולה מהם, כמו בשיר של ישי לפידות "עלה קטן שלי" בביצוע של אברהם פריד האהוב על מור: "תחזיק חזק עלה קטן שלי / כי לא תמיד הכול בחוץ בהיר / ורוח סער וסופה קרה / תזכור ותתחזק, אני איתך". נגינתו בסקסופון חשפה את בני המשפחה למוזיקה קלאסית. בצעירותו קרא את הסדרה "צמרמורת", ובבגרותו הפתיעה אותו אימו כשקנתה את ספרי "הארי פוטר" מיד עם יציאתם אל האור, לא היה מאושר ממנו. מור למד והתחנך בבית הספר היסודי "מעלות" בעפולה, המשיך בכיתות ז'–ט' בישיבה התיכונית "אמי"ת יהודה" וסיים את לימודיו בהצטיינות בקריית החינוך "אורט עפולה", בכיתת "גמיש" – מסלול למצטיינים. הוא למד ביולוגיה, אנגלית ותנ"ך ברמת חמש יחידות. בחידונים ובתחרויות בבית הספר היסודי, הצטיין בקביעות וזכה במקום הראשון. בבר המצווה בירכה אותו מורתו ואמרה: "אתה נמצא במקום מאוד גבוה, ורק צריך לשמור עליו." מור גילה בגרות, אחריות ומשמעת עצמית גבוהה בכל הנוגע להכנת שיעורי הבית, ואחר הצהריים נהנה מחוגי העשרה לתלמידים מצטיינים. אורית ג'יבלי, מורתו לביולוגיה, כתבה: "מהר מאוד התחבב על כל חבריו בכיתת ה'גמיש'. בלט בחוש הומור מיוחד, מלא בציניות. תמיד הצחיק את כל התלמידים בכיתה, עד שהצליח להרגיז את כל המורים, ובסוף גם הם צחקו. מעבר לחיוכים היה מור תלמיד חכם, שנון ונבון. הוא בחר ללמוד ביולוגיה ומחשבים, והגיע להישגים מעולים בתעודת הבגרות. כתלמיד ביולוגיה הוא בילה במעבדות, בסיורים ובשיעורים שעות רבות במהלך שלוש השנים, ולי הייתה הזכות להכיר נער מקסים, טוב לב, חביב ומצחיק. בקיץ פגשתי אותו עם מדי 'גולני', היחידה שאותה העריך, רצה ובה היה כל כך גאה. הוא היה בין ראשוני המתגייסים בשכבה, כך שחופש כמעט ולא היה לו. בשיחה הקצרה האחרונה שהייתה לי איתו הרגשתי עד כמה הוא לוקח ברצינות את שירותו הצבאי, ועד כמה הוא אוהב את מה שהוא עושה." מוריו בתיכון העידו: "מור היה מסוג האדם-מלאך שמעטים זוכים לשהות במחיצתו. אנחנו זכינו. מור הוא סוג בושם המופק משרף עץ המור, והוא מבין הבשמים ששימשו להכנת שמן הקודש בו קידשו את כלי המקדש. וכמו ש'טוב שם משמן טוב', כך שמך, מור, היה טוב משמן הקודש. בדרכי חייך דבקה בך הנעימות: נעים עם משפחתך ובן יקיר להוריך. 'כבד את אביך ואת אימך' – מצווה שידעת לקיים במלואה, עד כי אימא העידה שמעולם לא הכעסת אותה. נעים היית לחבריך, כולם אהבו אותך. לא היית שייך לקבוצה זו או אחרת, היית פשוט מקובל על כולם וכולם קיבלו אותך. חברים רבים עטפו וסבבו אותך גם מהישיבה וגם מתיכון 'אורט'. למרות שלמדת בבית ספר חילוני, היית ירא שמים והקפדת לשמור על אורח חיים דתי. תמיד דאגת, עזרת וסייעת לחבריך, וכל זאת בשקט המיוחד לך, בחיוך, בצניעות גדולה ובלי להתנשא. שמחה, אהבת הבריות ונתינה היו למנגינת חייך. 'ואהבת לרעך כמוך' היה נר לרגליך. בעל מעשים טובים, צנוע ומוכן לעזור." חברתו לספסל הלימודים, כתבה: "למור הייתה דרך מיוחדת וייחודית לפתור דברים, דרך החיוך וההומור. … כל רגעי החיים שלנו, החוויות המשותפות ה'ביחד' שלנו, השיעורים, הצחוקים והמילים שהמצאנו והפכו לשפת הדיבור היומיומית שלנו – כל זה לא יישכח ממני. חברות אמיצה לא זזה מפני המוות! … חלקנו יחד רגעים נדירים של השתטות וצחוק, גם מחוץ לשעות הלימוד. … חרשנו את המסדרונות, נדדנו ביחד אל מעבדת הביולוגיה, רצנו יחד להקדים את הצלצול שתמיד הקדים אותנו. שלוש שנים של צמיחה וגדילה משותפת. … שמחה שזכיתי להכיר אדם כמוך." "אין אחד בשכבה שלא הכיר אותך, מור כהן, או בכינויו 'יפרח'," הזכירו דניאל מרדכייב וגל אזולאי, חבריו לכיתה, את כינויו, "אתה תמיד במרכז העניינים. שמך תמיד נשמע במסדרונות השכבה, 'יפרח'. ילד עם כל כך הרבה שמחת חיים, החיוך שלך גרם לכולנו לחייך, גם בסיטואציות לחוצות ופחות משמחות. הצחוק המתגלגל שלך גרם לכולנו אושר. כל שיעור איתך, אפילו המשעמם ביותר, הפך לחוויה. הבדיחות שלך באו תמיד בזמן הנכון ובמקום הנכון והצחיקו את כולנו. אתה לא מהמשקיענים וה'חרשנים' ביותר … אבל יחד עם זאת, היית תלמיד טוב, היה לך חשוב להצליח. נכנסת לוויכוחים לימודיים עם המורים, קולך נשמע פעמים רבות לאורך השיעור. במבחנים ציפית שהמורים יגלו לך את התשובה … תמיד נלחמת, נאבקת, כדי לקבל את מבוקשך. תמיד תיזכר כחבר נאמן, אכפתי ואחד החברים המצחיקים ביותר בשכבה. אתה זה שכולם אוהבים לאהוב וזה שכולם רוצים להיות בחברתו." לקראת גיוסו לצה"ל ביקש מור לשרת שירות קרבי, והאמין שזו זכות לשרת את המדינה. נתוניו המרשימים אפשרו לו להשתלב ביחידות מובחרות, אבל הוא התעקש להגיע לחטיבת "גולני", בעוד הוריו רצו שישרת במודיעין הוריו שדאגו לבנם. מור לא הספיק ליהנות מחופשה בתום לימודיו, וכבר ב-26 ביולי 2009 התגייס לצה"ל. הוא הגשים את חלומו כשהחל טירונות במסלול לוחם בגדוד 12 של חטיבת "גולני". היה חייל מצוין ומקצועי ובשלב אימון מתקדם בהכשרתו כבר שימש מפקד חוליה. מור חש גאוות יחידה ובשבתות שיתף את בני המשפחה הקרובים ואת החברים בחוויותיו. גם לדודים ולבני הדודים סיפר עד כמה הוא נהנה מן השירות הצבאי. כשם שהחברים מן התיכון הזכירו איך לפני כל מבחן, כשכולם בלחץ, הפיג מור את המתח במשפט מצחיק – כך סיפרו גם חבריו לשירות הצבאי שהצחיק אותם דווקא כשכולם שבוזים ומותשים. חבר ליחידה כתב לזכרו: "ילד מיוחד. גבר אמיתי. מצחיק. חכם. אין אחד במחלקה שמור לא הצליח להעלות חיוך על הפנים שלו. אין אחד שלא אהב אותו. אין אחד שישכח שכל בוקר היינו מתעוררים מהשירים בפלאפון שלו, מהמוזיקה שהוא אהב, מהשירה שלו. … החיוך המצחיק, העיניים הגדולות והיפות, הרצון שלו לצחוק ולהצחיק את כולם … גם כשכולם עצובים ומיואשים. חייל טוב, חבר אמיתי ואח." ביום האחרון לחייו, בתרגיל חוליה של פלוגת אימון שהתקיים במתקן לוחמה בשטח בנוי בזעורה ברמת הגולן, בוצעה תרגולת הכוללת ירי חי. מור נהרג בתאונת אימונים נדירה, כאשר אחד הקליעים שנורו בתוך מבנה האימונים חדר את כל שכבות המגן, פילח את קיר הבטון ופגע בראשו. לאחר מותו הורה צה"ל על הפסקת האימונים בירי חי בכלל המתקנים בשטח בנוי בצה"ל ונבדקה תקינותם. בה בעת הוקמה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות התאונה. מור נפל בפעילות מבצעית ביום ד' בטבת תש"ע (21.12.2009). בן שמונה-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. נועם, אחיו הקטן היה כבן שמונה עת מור נפל, הוא לא הצליח לעכל את משמעות מותו של אחיו וייחל להחלמתו ולשובו בשלום. הוא כתב לו: "אחי, אני כותב לך מכתב ומחכה לשובך המהיר, לא רוצה שתהיה בצבא, רוצה שתחזור הביתה. נועם, אחיך האוהב." אימו ריקי ספדה לו כשדמעות חונקות את גרונה: "מור, אהוב שלי, חיים שלי, נלקחת ממני. אני אוהבת אותך מאוד. אני יודעת כמה אתה דואג לי, אפילו שלא סיפרת. אני גאה בך, אתה גיבור שלי. אתה רוצה שאני אהיה חזקה ומאושרת ושמחה, רק טוב רצית בשבילי. רצית רק לשמוע דברים טובים. כמה אהבתי אותך ואהבתי להיות לידך. לא הורדתי את העיניים ממך, ילד שלי. רציתי לאחוז בך, והנה חמקת מבין ידיי." שני אחותו כתבה לו: "מור, אחי הגדול, הבכור, המלך – כמו שאתה אוהב שקוראים לך. מור, אני אוהבת אותך! אני מצטערת שלא אמרתי את זה מספיק. אתה הכול בשבילי, אני גאה בך כל כך. … אני לא אשכח כמה דאגת לי בבית החולים. יש לי אפילו תמונה איתך (שזה נדיר) והיד שלך על המצח שלי, להרגיע אותי. … מור אחי, אני לא אשכח אותך בחיים. תמיד תישאר בליבי." עמית, מפקד הגדוד של כהן, אמר כי הוא היה חייל למופת ויועד לפיקוד. במכתב התנחומים להוריו כתב מפקדו סרן אביעד לוי על מור: "לא בכדי נבחרת להיות מפקד חוליה, תפקיד שבו אנו בוחרים חיילים בשלבי ההכשרה הראשונים … בעיקר על סמך רושם ראשוני, ומייעדים אותם בסופו של דבר להיות מפקדים. במהלך השבעה נוכחתי לגלות איזו משפחה מופלאה יש לך. משפחה מלוכדת, חזקה … ונחושה, אשר עוטפת אותנו בחום ואהבה ורוצה שיזכרו אותך כמו שהיית, ילד נדיר." סרן אביעד לוי, מפקד פלוגה ט', סיפר על התרשמותו ממור: "התכניות שלי ושל מפקד המחלקה ערן גיגי לגביך היו ברורות: בסוף אימון מתקדם אתה תעבור למחלקה הפיקודית ותהיה מפקד בצה"ל. לצערי זה כבר לא יקרה… מעתה ועד עולם אשאר 'המ"פ של מור'. תמיד אשא את התואר הזה. … לצערי הגדול הכרתיך במותך יותר משהכרתיך בחייך. שמעתי עליך סיפורים: על החיוך הגדול, האמונה, החתירה למניין בבקרים כדי לא לפספס הוצאת ספר תורה, החברים שתמכת בהם, הציונים הגבוהים בבית הספר, המאמץ שעשית כדי להגיע ל'גולני' ולהיות לוחם, המשפחה שהייתה גאה בך." "חבר, אני כל כך מתגעגע אליך," ספד לו אמלקו טפרה, חברו לשירות, "אני זוכר את הימים שהיה לי עצוב ואתה היית שם בשביל להצחיק אותי. זה לא משנה אם דיברת או שרק הסתכלת עליי. היה לך את המבט – העיניים הפקוחות והחיוך הרחב – וכבר הרגשתי הייתה משתפרת. אתה אחד האנשים המיוחדים שפגשתי בחיי ואני מודה לה' על זה. לא משנה מה היה קורה ומה היינו צריכים לעשות, תמיד דאגת שיתנו זמן תפילות, כי זה היה קדוש לך. כשיצאנו לשבוע מחלקה מתקדם, כולם חששו מהשבוע הזה, ואתה חשבת אם יהיה זמן תפילות השבוע, ולא אם השבוע יהיה קשה או קל. זה לא שינה לך כי באת במטרה אחת: להיות לוחם, ולא משנה במה זה כרוך. … אני מעריך את זה שפגשתי בחור מיוחד שכמוך, שרצה לתרום … לא יצא לי לשמוע אותו אומר 'לא יכול', תמיד עושה הכול ויודע מה הוא רוצה מעצמו בהמשך. בחור עם ראש על הכתפיים. … בארוחת שישי התרגלתי לשמוע את קולך מברך ועכשיו אני רק מחכה לשמוע את צליליך ויודע שהם לא יגיעו. … היית בסדר עם כולם ולא רבת עם אף אחד, שזה דבר שקשה מאוד לא לעשות כאן. אתה תמיד תישאר איתי." מתוך דברים שכתבה אורלי שמואלי ל"מור, אחי היקר": "רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. תודה שנתת לי להיות מה שבא לי. ואיך לפעמים ראית איך כאב לי. רציתי להגיד לך שבכל מקום אתה איתי בליבי. מור, מותך צועק בי." חברו של מור, רון הלוי, כתב והלחין את השיר "אתה חסר" לזכרו. המשפחה הנציחה את מור בפרוכת שהוכנסה לבית הכנסת של חברת החשמל בעפולה, כיוון שאביו זוהר הוא עובד החברה. על הפרוכת רקום הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". בבית כנסת אחר בעפולה הצעירה נפתח כולל צעיר ולומדים בו שיעורים לזכרו. חברו דניאל אירגן לזכרו ימי ספורט בפארק בעפולה, הכוללים משחקי כדורסל, כדורגל, כדור עף, משיכה בחבל ותחרויות ריצה. כאשר עורכים חיילי היחידה אימונים בשטח בנוי, מספרים המפקדים את סיפור נפילתו של מור ומזכירים את דמותו