בן עזיזה וחביב. נולד ביום י"ז באייר תשכ"א (3.5.1961), במושב גדיש שליד עפולה. בן רביעי למשפחה בת שישה ילדים. אביו עלה בשנת 1954 ממרוקו, התיישב במושב גדיש והקים בו משק משפחתי, אולם בריאותו היתה רופפת וכבר מילדותו עזר לו מאיר בעבודה במשק. מאיר אהב את המושב ואת העבודה החקלאית – לרכוב על סוס, להוביל עגלה, או לרעות את עדר הצאן הקטן של המשפחה. מאיר החל את לימודיו בבית-הספר היסודי הממלכתי- דתי "יהודה" והמשיך בבית-הספר התיכון "מאיר" בעפולה. בתום כיתה י', נאלץ לקטוע את לימודיו ולעבור לעבודה מלאה במשק המשפחתי. במרץ 1979 גויס מאיר לצה"ל. בתום הטירונות, עבר קורס נהגי משאית ונהגי זחל"ם ונגמ"ש, ושירת כנהג ביחידה לוחמת. לפני שחרורו משירות החובה הועלה לדרגת סמל. בהמלצה עליו ציין אותו מפקדו: "החייל משמש כנהג-מפקד בצורה טובה מאוד. הוא חייל ממושמע, בעל מוטיבציה ויכולת". במרץ 1982, הצטרף אל שורות צבא הקבע והחל את שירותו במשמר הגבול בצפון. בשנת 1986, במהלך שירותו, נשא לאשה את שרה מנצרת עילית ויחד בנו את ביתם בגבעת המורה שבעפולה, במחצית הדרך בין ביתו בגדיש לבין ביתה בנצרת. שם נולד בנם הבכור, אוהד. מאיר שירת במשמר הגבול בתקופה שהחלה האינתיפאדה ובתפקידו כנהג-לוחם תרם תרומה רבה לריסון פעולות האיבה. בשנת 1988 עבר לשרת בחיל האוויר, כנהג במחלקת חירום. כעבור שנתיים הועבר לתפקיד בטייסת תעופה, כנהג כבאית בגף כיבוי אש. מפקדיו ציינו אותו בהערכותיהם כ"משקיע, יוזם וחברותי, התורם לאווירה טובה". שלושה ימים לפני מותו, הועלה לדרגת רס"ר. ביום ו' בכסלו תשנ"ד (20.11.1993), נפל מאיר בעת מילוי תפקידו. בן שלושים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בעפולה. השאיר אחריו רעיה בהריון, בן, הורים, שלוש אחיות – טובה, שולה ובתיה, ושני אחים – יצחק ורונן. חודש לאחר מותו נולדה בתו ונקראה על שמו – מאור. בהספד על קברו, אמר מפקד הטייסת: "שירתת כסייר במשמר הגבול והיית עד לתחילת האיבה באינתיפאדה. בשנת 1988 החלטת לעבור לחיל האוויר והגעת לגף רכב, מחלקת חירום. לאחר כשנתיים עברת לטייסת תעופה, כנהג כבאית. נקלטת במהרה בגף ושימשת לאורך כל השנים דוגמה לעזרה הדדית ולהתנדבות. היית נכון תמיד לכל קריאה והיית אהוב על חבריך בעבודה. מילאת תפקידך ברצינות ובמקצועיות. רק שבחים סיפרו עליך חבריך". בתעודת הוקרה וכבוד, שהעניק המטה הכללי של צה"ל למשפחתו, נאמר: "רב- סמל ראשון מאיר כהן, שירת בשירות הקבע בצה"ל. הוא ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה, נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת ולשיפור כוחו של צה"ל, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו היתה גדולה. שליחות חייו נקטעה עם מותו". במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקדו: "באישיותו היה משכמו ומעלה, היה נכס לכנף. במשך חמש שנות שירותו גילה אחריות, מסירות, איכפתיות ורוח התנדבות, שהיו לדוגמה. לאורך כל שירותו הצבאי היה מקובל ואהוב על חבריו ומפקדיו". מתוך דברים שכתבה רעייתו: "הלב הטוב נדם ביום 20.11.1993, יום הולדתו החמישי של בנו אוהד. תמיד נזכור את עיניך הנוצצות ואת החיוך השופע טוב לב. נכונותך לבוא תמיד לעזרה קנתה את לב האנשים לאהוב אותך, טוב הלב היא התכונה שאפיינה אותך יותר מכל. בנך אוהד המתוק, שאותו אהבת כל כך, ממלא את הקן בשמחה ואושר, והבת שנולדה לנו לאחר חודש במדויק ממותך, נושאת את שמך לעד – מאור. הכל היה כל כך יפה, עד הרגע המר והנמהר. תמיד, תמיד תישאר בלבנו יקר ואהוב והחלל שהותרת מאחוריך בלב בני משפחתך כואב וקשה מנשוא, לעולם לא נשכח אותך".
