כהן, יעקב (“קוקו”)

בן שלמה ואסתר. ממשפחת רבנים וגדולי תורה. שמוצאם מגלות ספרד. נולד ביום ט"ז באב תש"ז 2.8.1947)) בעיר אוג'דה אשר במרוקו. בשנת 1956, כשעלה עם הוריו לארץ, למד בבית הספר היסודי "קושט" בשכונת קטמון שבירושלים, אשר בה השתקעה המשפחה בראשית בואם – כשאביו נתמנה רב בשכונה. יעקב היה ילד נעים הליכות והצטיין בייחוד בלימודי קודש, כי השפעת אביו הרב היתה גדולה עליו. אך מחוץ לדרכי הדת והמסורת, שבהם היה הולך, ניכרו בו גם סימני תרבות ודרך ארץ, אשר רכש בבית אביו. אהוב היה על התלמידים ומעולם לא היווה כל בעייה שהיא. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים נתקבל ב"ישיבה" התיכונית- חקלאית בכפר הרא"ה. שם למד שלוש שנים אולם דמותו של אחיו המבוגר אברהם (ר' שם) עמדה לנגד עיניו תמיד ואף יעקב נמשך אל הים. בניגוד להצעת הוריו ולאחר לבטים רבים נפרד מן "הישיבה" ונכנס לבית הספר הימי. בעידודו של אחיו הגדול ממנו הצטרף לגדנ"ע-ים ובבית הספר הימי עבר את כל השלבים ולבסוף פנה לענף האלקטרוניקה בהתאם לכשרונותיו – ואמנם בענף זה הצטיין מאד. אחרי גיוסו לצה"ל לחיל הים באפריל 1965 עבר את כל האימונים והגיע לדרגת סמל ולאחר שנת שירות באניה נשלח לקורס גבוה לקשר אלחוט והצטיין בו. בסיימו את שירות החובה בחיל הים הצטרף לצבא הקבע. מן הראוי לציין כי במשך כל ימי חייו ואף בימי שירותו בחיל שמר יעקב על מסורת ישראל, כי ההשפעה של בית אביו היתה ניכרת בהליכותיו. יעקב, כאחיו אברהם, מצא את מותו בטיבוע המשחתת "אילת" בשעה שטילים מצריים פגעו בה מול חוף רומני שבצפון סיני ביום י"ח בתשרי תשכ"ח 21.10.1967)). הוא נפצע בהיותו במים לאחר שקפץ מן המשחתת. הוא שט במים ושאל את חבריו מסביבו אם ראו את אחיו – אבל איש לא ידע לענות. כשבאו כוחות ההצלה מצאוהו פצוע וכשרצו להעלותו על הליקופטר אמר להם יעקב כי אין הוא פצוע קשה ומוטב שיצילו אחרים; בסתר לבו קננה התקווה שעוד ימצא את אברהם אחיו. חברים מספרים כי שמעו אותו ממלמל פסוקי תהלים אחרי שנפצע. אחרי שנואש מגלות את אחיו הובא לבית החולים "תל השומר" באמרו כי הוא רוצה להיות תמורה לאחיו אברהם – אבל אברהם כבר לא היה בחיים. בבית החולים יצאה נשמתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים ליד קבר אחיו. זכרו הועלה בחוברת שהוציא חיל הים לזכר הנופלים. בספר "במעלות גיבורים" בעריכת ישראל ארליך הוקדשו כמה עמודים לזכרו.