כהן, ינון-אברהם

בן עליזה ויוסף. נולד ביום כ"ג בחשוון תשמ"ו (7.11.1985) בירושלים. אח לענת, טליה, גלית, רענן, רונית, ברק, דרור, דפנה ואריאל. ינון גדל והתחנך בירושלים. למד בבית-הספר היסודי "מימון" ובבית-הספר התיכון "ג'ינוגלי". מגיל צעיר אהב לשחק כדורגל, והיה חניך ובהמשך מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא". ינון היה ילד פלא, שגדל והיה לגבר גבה קומה, יפה עיניים, מרשים מאוד, שהכל התפעלו מיופיו הזוהר. הוא אהב את החיים, אהב את הזולת, את החברים והם אהבו אותו מאוד. ינון אהב את בני המשפחה, תמיד שאל והתעניין בשלומם. אהב את אחייניו ואחייניותיו והם אהבו אותו, תמיד שאלו אם ינון נמצא. ינון ניחן בחוש הומור, אהב להצחיק, לבדר ולשיר. בנובמבר 2003 גויס ינון לצה"ל. הוא הספיק לשרת כחודשיים. ביום ז' בטבת תשס"ד (31.12.2003) נהרג ינון בתאונת-דרכים והוא בן שמונה-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים וחמש אחיות. אימו של ינון כותבת לו: "ינון יקירי, היית ילד נחמד וטוב לב, עזרת לכל אחד, ההופעה שלך היתה מרשימה. ילד חרוץ היית. הכאב הוא עמוק, אנו לא יכולים להאמין שאתה לא איתנו. בשבת האחרונה שהיית איתנו המראה שלך היה מיוחד יותר מכל פעם. היית ילד מאוד שקט לא תיארתי לי שתלך מאיתנו כל כך צעיר, הגעגועים עמוקים. אולי יהיה רגע שתשוב אלינו. לא, רגע, אני חושבת שזה אולי חלום והנה תיכנס לבית ונראה אותך. ינון, חבל שהלכת מאיתנו כל כך צעיר ורענן, ילד נחמד ובריא ופתאום באו ובישרו לנו את הבשורה המרה שלעולם לא אשכח אותה. "ינון יהי זכרך ברוך ושנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים ושנזכה לביאת המשיח במהרה בימינו, אמן. מאימא שאהבה אותך כל כך ורצתה שיהיה לך רק טוב וברגע אחד נקטפת מאיתנו." מתוך דרשה שנשא אביו של ינון ביום השנה לנפילתו: "שורות אלה ודאי לא יוכלו להכיל את הכאב הגדול והקשה שעבר עלינו במשך השנה, כאשר מדי יום ביומו אתה בזיכרוני ובזיכרון אמך היקרה הי"ו. על אף הימים שעברו, אנו השתדלנו לעשות לך נחת רוח כאשר מדי שבוע בימי רביעי, היום בו נלקחת מאיתנו פתאום, הנצחנו שיעור לקירוב רחוקים ומזה שבאו חבריך ובני גילך וקיבלו עליהם קבלות בתורה ויראת שמים… כל זאת נעשה לעילוי נשמתך הנמצאת בגנזי המרומים. כאשר אמרתי לפני כשנה, חוזר אני ואומר עתה, שאנו מקבלים הכל באהבה והכל בידי שמים. ראוי לציין מקצת מעשיך הטובים והם ענווה, אהבה לזולת והצלת נפש שהצלת את בת אחיך אבישג-שרה שתחיה, כשבוע לפני הסתלקותך בעוז ובגבורה, שעליך הכתוב אומר 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'." אחותו ענת כותבת לו: "ינון אחי היקר, רבות השאלות אך תשובות אין. אנחנו כל הזמן שואלים למה הלכת, בחור צעיר ויפה?! הרי אהבת את החיים, את ההנאות, את הבילויים והכל נקטע ברגע אחד בגיל כה צעיר. רצינו לחשוב שזה חלום רע, אך משעוברים הימים ואתה לא שב אנו נוכחים לדעת שזו מציאות קשה וכואבת. ינון, אתה כל כך חסר לנו בחיי היום יום, בחגים, באירועים, כשכולם נפגשים ורק אתה אחינו הקטן לא נמצא. אין יום שעובר בלי לחשוב עליך ובלי להזיל דמעה. הימים עוברים והגעגועים אליך עזים. הלוואי ורק היינו שומעים את קולך מלמעלה והיית מרגיע אותנו כשאנו בוכים, ובעיקר את אמא ואבא היקרים שעושים הכל כדי לשמח את נשמתך הטהורה. ינון, נשארת צעיר לנצח. שתהא נשמתך צרורה בצרור החיים. מאחותך האוהבת ענת." אחותו גלית כותבת לו: "ינון, עצוב לנו מאוד שבגיל כה צעיר נגדעו חייך. לא הספקנו להיות איתך ואפילו במדי זית לא ראיתי אותך. ילדי כואבים מאוד על מותך בטרם עת. ינון, קשה לנו מאוד בלעדיך, המחשבות לא מרפות, כואב לי מאוד על הורי היקרים שצריכים לחוות יומיום את הכאב הנורא והעצום הזה. חיינו השתנו בלעדיך, השמחה והצחוק אינם אמיתיים. ינון, תמיד אהבת לעזור, בכל פעם שהיינו מגיעים לירושלים היית עוזר לנו עם התיקים ללא מלים כמו שליח העושה עבודתו נאמנה, אף פעם לא שמעתי אותך מתלונן… אין אנו יודעים מדוע הלכת בגיל צעיר כל כך, בסך הכל היית בן 18 שנים, לא הספקת כלום בחייך. התשובה היא רק מלמעלה, אין אנו יודעים את חשבונותיו של בורא עולם…" אחותו רונית כותבת לו: "אחי הצעיר ינון, ינון יקירנו למה?/ למה אתה בגיל כה צעיר בדמי ימיך עזבת./ למה אתה האהוב על הבריות/ פני עלם חמודות./ למה אתה הגיבור שבחבורה/ שמפיך לעולם לא נשמעה תלונה/ למה אתה שאהבת לחיות/ לא זכית להמשכיות.// ינון, לנו כה רבות השאלות/ אך רק לאלוקים התשובות.// כל יום שעובר קשה עוד יותר/ מחכים לבואך בכל עת לחבק אותך/ לחשוב שזהו רק חלום שלא תחזור/ שהנה אתה בא אלינו עם החיוך התמים/ לחשוב שזהו רק חלום שלא תחזור/ שהנה אתה שב אלינו עם החיוך התמים/ לחשוב שאתה בצבא והנה בשבת אתה שב. "ינון אחי הצעיר, בלעדיך החיים אינם כפי שהיו, אנו חיים כי צריך לחיות ולא כפי שאהבנו לחיות. ינון, נתפלל לה' שנשמתך הטהורה תהיה בגן עדן. ואתה אהובנו, תשמור על אמא, אבא ואחיך מלמעלה. לנצח אחי נזכור אותך תמיד ואולי הנחמה שניפגש בביאת הגואל משיח צדקנו אמן. אוהבת וכואבת, בלב שבור, אחותך רונית." דפנה אחותו כותבת לו: "ינוני, אחי האהוב, כינוי חיבתי אליך היה פיצי מפני שהרגשתי אותך כמו ילד קטן שלי, בכל חיי תמיד דאגתי לך ואתה לי, ולא דאגה של פחד מאסון כלשהו, אלא דאגה של אהבה. אהבתי אותך ינוני ועודני אוהבת. "אהבתי כל תכונה ותכונה שהיתה קיימת אצלך, ואותך בפרט. אהבתי את הניקיון והסדר והזריזות שלך. אהבתי את האומץ שלך לעשות דברים בלי לפחד, פשוט לקום ולעשות. וכן את זה שאף פעם לא התלוננת על כלום. תמיד החיוך היה שזור על פניך, והתכונה שהכי בלטה אצלך היתה האהבה, העזרה והנתינה לזולת בלי חשבון ובלי תמורה. הייתי רוצה שלא רק תכונה אחת שלך תהיה אצלי. ינוני, היית לי לא רק אח אלא גם חבר, יכולתי לדבר ולהתייעץ איתך על הכל וכך גם אתה איתי, היה כיף לשבת ולדבר איתך, היתה לך חוכמת חיים מדהימה. אתה כל כך חסר לי, כל הזמן מנסה לחשוב שזהו רק חלום, חלום בלהות שתיכף אתעורר ממנו ותהיה מולי. אני זוכרת יותר את הפיגוע בכיכר ציון, היית עם חבריך ואני הייתי עם חברותי, באנו לומר לך שלום, ואחרי כמה דקות פתאום נשמע פיצוץ. כל כך דאגתי לך חשבתי שקרה לך משהו, והתחלתי לבכות ולבכות, חברות שלי אמרו לי 'בואי ניקח מונית ונחזור הביתה' ואני אמרתי להן 'אני לא זזה מפה בלי ינוני'. לבסוף עלינו למונית וכל הדרך בכיתי. וכשהגענו ראיתי אותך רץ למטה וקורא לי עם דמעות בעיניים 'דפנה, דפנה,' וחיבקת אותי. דאגת לי ינוני ואני לך. אני כל כך מתגעגעת אליך, אני זוכרת איך שמחתי באותו יום לראות אותך, שאתה בסדר, כל כך שמחתי שראיתי אותך אז ואני מחכה שזה יקרה גם הפעם, שתרוץ אלי ותקרא לי 'דפנה, דפנה אני פה'. וכן, אני זוכרת את אותו לילה ארור שבו נלקחת מאיתנו. באתי בערב הביתה וראיתי אותך יושב על הספה בסלון וכל כך שמחתי שראיתי אותך, אמרתי, 'פיצי, מה שלומך? איך היה היום? נו איפה שמים אותך מחר?' ואתה אמרת לי, 'בחיל-האוויר' ועניתי לך 'איזה יופי, ורק תדע שמחר יהיה לך יום קצר, רק תבוא להחליף מדים ותחזור.' וישבנו ודיברנו, והראית לי את הפלאפון החדש שקנית, את השכלולים ואחר-כך הבאת לי את המתנה שקיבלת מפלאפון, את הדיסקמן ואמרתי לך, 'ינוני תשמור לך את זה.' וענית לי, 'לא, קחי, זה בשבילך. מחר תלכי לקחת את זה.' ועניתי לך, 'אתה יודע מה? אני מחר בבוקר אלך להביא לך את זה.' ושתקת, לאחר-מכן שאלתי אותך אם אכלת משהו היום ואמרת לי, 'לא, מה יש?' ישבנו ואכלו מרק וראינו קצת טלוויזיה ואז צפרו לך. המלים האחרונות שלי אליך היו 'תשמור על עצמך פיצי, תחזור מוקדם' ושלך אלי היו 'אל תדאגי, ביי מותק'. "אני זוכרת שהיתה לי הרגשה של למשוך אותך מהדלת ולא לתת לך לצאת אבל אז אמרתי לעצמי הוא רק בא מהצבא ורוצה לצאת, זה הגיוני, אני מצטערת. ינוני, תספר לי איך זה למעלה… תספר לי מה אתה מרגיש… האם יש מישהו שדואג לך? הכל קודר כאן בלעדיך, הלב כואב ולא מעכל איך נדמת כל כך צעיר? תמיד רצית את הטוב בשבילי וזה מה שאני רוצה בשבילך. אנא, ספר לי אם טוב לך. ינוני, אני מחכה שתחזור, מחכה ומצפה לראותך ביום שתשוב. אוהבת ומתגעגעת אליך כל כך עד שליבי כבר נעקר. אחותך האוהבת יותר מכל, דפנה." אחותו טליה כותבת: "ינון יקר, ינון שלי, לקח לי שנה ויותר לנסות לכתוב, להביע ולשחזר, אך בכל פעם שניסיתי לכתוב, העט נשמט מידי ובדמעות שחונקות את גרוני לא יכולתי להמשיך. והנה אני כאן, יושבת וכותבת ומשחזרת את השנים שחלפו להן כל כך מהר, אלוקים שבשמים – זו היתה תקופה כל כך קצרה איתך, הלוואי שהייתי יכולה לחלוק איתך עוד שנים, אבל כך הגורל רצה – רק 18 שנה בחברתך. ינוני, יונקה – זה היה שם החיבה שלך בפי. הזיכרונות שלי איתך היו כל כך יפים, אבל מה שהכי זכור לי זה כשסיימת את לימודיך בבית הספר 'מימון', העברתי אותך לבית-הספר התיכון אמי"ת בירושלים, שם לימדתי כמורה לחינוך גופני. עוד בעודך תלמיד חדש בכיתה ט', כשעמדת במזכירות לראיון, כל התלמידות סובבו אחריך מבטים, על הילד החתיך שהגיע לבית-הספר וכולם שאלו במסדרונות: מי זה החתיך הזה? הוא חדש? וכולם ראו אותי איתך ושאלו מי זאת? אז עבדנו על כולם וסיפרנו שאני אימא שלך. ואמרנו אחד לשני משפטים כמו: 'ינוני, כבר אכלת ארוחת עשר?' והיית עונה לי: 'אימא אין לי חשק לאכול היום שוקו ולחמניה'… היינו מתפוצצים מצחוק בהפסקה. כולם קינאו בנו. בכל הפסקה קניתי לך ארוחת עשר במכולת, ואחרי הלימודים ישבנו כל יום במסעדה בשוק לארוחת-צהריים והמשכנו פעם לקניון ופעם לעיר וחזרנו הביתה. התייעצת איתי המון והיית מאוד פתוח איתי. השקעתי בך המון בתקופת התיכון, מאוד רציתי שתצליח, התרוצצנו מבית-ספר לבית-ספר, הלכנו יחדיו לראיונות בבתי-ספר והייתי משוחחת עם המנהלים, אבל תמיד היו חשובים לך קודם כל החברים… התחתנתי והעתקתי את מקום מגורי לארצות-הברית. בתי שיר נולדה והגענו לביקורים בארץ, ואתה היית יד ימיני, היינו צמודים, לכל מקום לקחתי אותך איתי, עזרת לי להוריד את העגלה, להרים את שיר, לשחק איתה, לעשות עליה בייבי סיטר, ועשית זאת באהבה. היית כל כך טוב עם ילדים ולכן כל הנכדים אהבו אותך. בני השני, זוהר, נולד. אתה שמעת את השם 'זוהר' (כמעריץ שרוף של זוהר ארגוב) ואמרת לי בטלפון: 'טליה שיחקת אותה. איזה שם יפה, מי חשב על השם הזה – המלך!'… ואז כרעם ביום בהיר, הידיעה המרה… ינוני, אומרים שבעה ימים לבכי, שלושים ימים להספד, ושנה לאבל – אכן שבעת ימי הבכי היו קשים מאוד, החודש שחלף היה קשה גם כן, אך שנת האבל שלי נגמרה עם שתי אבידות נוספות שאיבדתי בבטני. אך זה כאין וכאפס לעומת האבידה הגדולה שלך. אפילו כששכבתי בחדר הניתוח, התאבלתי ובכיתי עליך יותר מכל ואפילו לא חשבתי על התינוק שבבטני… ינוני, קשה לי המחשבה להיות בלעדיך, חיי הפכו עכורים, השמחה כבר לא שמחה, כל שמחה מהולה בעצב, הביקורים שלי בארץ הפכו לריקניים בלעדיך. אני חושבת עליך המון, ומראה את תמונותיך לילדי, שיר וזוהר שיחיו ובכל הזדמנות נזכרת בך… ינוני, אין באפשרותי עוד להמשיך כי הדמעות זולגות מעיני ללא מעצורים. ינוני, אני זועקת אל אבינו שבשמים ומתפללת בכל יום ומבקשת שתקום תחיית המתים במהרה, אמן. אוהבת, חושבת ומתגעגעת, אחותך טליה." שיר שכתבה טליה לינון: "שלום אח, שלום ינון,/ אתה כל כך חסר/ בכל יום שעובר/ בכל רגע שחולף/ אתה תמיד במחשבתי/ אתה תמיד איתי/ רוצה לפעמים להקיץ מתוך חלום/ ולקוות שתתעורר פתאום באמצע היום,/ הגעגועים אליך כה רבים./ זוכרת ימים איתך/ ורוצה שישובו במהרה/ הילד היפה והחתיך במשפחה/ ה'בייבי' שכולם התרוצצו סביבך/ שסוחף אחריו את כל החבורה/ עד שלבסוף נסחפת אתה – עמוק עמוק באדמה./ אך מה שנותר לנו זה להיאחז באמונה/ ולקוות שהחלום שלי אכן יתגשם…" אחיו אריאל כותב לו: "ינון אברהם אחי היקר לי מכל, רגשות לי אליך מדי יום, בשעות הלימוד שלי בכולל ושלא בשעות הלימוד. אתה האח הקטן שהיה לי, תמיד איתך שיחקתי, שוחחתי ויצאנו ביחד. בתקופת הילדות הלכנו ביחד לתלמוד תורה ב'בית וגן'… בשבילי אתה אח וחבר, בכל יום אני מתפעל מהמידות שלך, עדיין מידותיך קיימות, הן לא בקבר. בשעת צרה היית בא לעזרי, תמיד עזרת לכולם ולעולם לא חסת על גופך, כל מי שמכיר אותך יודע זאת וגם כשפגעו בך לעולם לא נשמעה ממך מלה רעה על אף אחד גם אם הכעיסו אותך, תמיד היית שקט. אני זוכר שבשנים האחרונות אהבת להתייעץ איתי. חצי שנה לפני שיצאתי לשידוכים התחלתי לדבר איתך על הנושא והסברת לי בצורה טובה על כל תחום, תמיד היה לך מה לייעץ וניסית לעזור, הלב הטוב שלך לא הפסיק להיטיב. חודש לפני שעזבת אותנו גילית גבורה נפלאה ברגע שבתו של האח הגדול יבדלח"ט ברק נפלה על שולחן זכוכית שנבקע והתפוצץ וכל פניה התמלאו בדם, הרמת אותה בעוז לכיוון האמבולנס, ניסית להרגיע את הוריה כמה שאפשר, וב"ה לאחר חודש הבריאה הילדה תבדלח"ט, הוריה חזרו לכרמיאל ולמחרת בישרו להם את הבשורה המרה… יהי רצון שהדברים שכתבתי והמשניות שחילקתי והשיעורים שמסרתי והלימוד שלמדתי יהיו לעילוי נשמתך הטהורה. מאחיך האוהב הכותב בלב מלא וגדוש." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)