כהן, יוסף (‘יוסי’)

בן חיים וימימה. נולד בשנת 1944 בתימן. כשהיה בן שמונה חודשים נתייתם מאמו, דודתו נישאה לאביו וגידלה אותו כבנה לכל-דבר. בשנת תש"י עלתה המשפחה ארצה והשתקעה במושב חלץ. יוסי התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי שבמושב ובהיותו בן עשר עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי 'עיינות'. לאחר שסיים בהצטיינות אל לימודיו בבית-הספר היסודי, המשיך בבית-הספר התיכון החקלאי שבמקום. יוסי השתייך לתנועת-הנוער של ארגון המושבים, הרבה לעסוק בספורט והיה חבר בנבחרת הכדורסל של המושב. תחביבו העיקרי היה הצילום. הוא גם נהג לשחק במשחק השחמט והפגין יכולת וידע. יוסי היה מטובי התלמידים שבבית- הספר והיה אחד מעמודי-התוך של החברה. חבריו המרובים ידעו כי על יוסי ניתן לסמוך בכל-דבר והוא לא יאכזבם. עם סיום בית- הספר התיכון נרשם יוסי להמשך לימודים בסמינר למורים שבבית-הכרם, אולם צו-הגיוס אילצו להפסיק את הלימודים כבר בתחילה. יוסף גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1963 והושם לחיל-האויר. כבן למשפחה דתית סיים יוסי קורס למוסמכי-כשרות, מטעם הרבנות הצבאית הראשית, אולם הרגשתו היתה כי ביכולתו לתרום לצה"ל יותר מאשר השמירה על הכשרות בין כותלי המטבח. הוא שינה את מסלול- דרכו בצה"ל והוסמך כמחסנאי/פקיד וכפקיד יחידתי. במשך שירותו עשה כל שהוטל עליו ברוח טובה לשביעות-רצונם של הממונים עליו. במשך שירותו לחם במלחמת ששת-הימים על שחרור העיר העתיקה וזכה לענוד את אות-המערכה. בתחילת מאי 1968 שוחרר יוסי מהשירות הסדיר בשל סיבות משפחתיות והושם להג"א. במסגרת הג"א סיים בהצלחה קורס מש"קי-הגמ"ר ולבסוף הועבר ליחידת נ"מ-מתנייע במסגרת חיל-האויר. מיד לאחר השחרור נרשם יוסי שוב לסמינר למורים בבית-הכרם וסיים את לימודיו בו בהצלחה. בסמינר הכיר את אשתו לעתיד – בתיה – והשניים נישאו. יוסי התחיל את דרכו כמחנך במוסד עליית-הנוער 'ימין אורד' שליד חיפה ובחניכיו השקיע את מרצו ואת כישרונותיו. לאחר שנה ביקש לחזור אל צור-מחצבתו, אל מושבי הדרום, ושמונה-וחצי שנים היה מורה ומדריך בבית-הספר האזורי ע"ש הרב קוק שבמושב תלמים. את כל-מאודו השקיע בתלמידים, והם השיבו לו אהבה. נוסף על תרומתו הרבה בשדה החינוך מצא לו פנאי להשלים את לימודיו באוניברסיטה וגם לעסוק בצורכי-ציבור. חבריו המורים עמדו על סגולותיו התרומיות ובחרוהו ליו"ר ארגון המורים הדתיים באזור אשקלון. במרוצת-השנים נולדו לו שתי בנות – דקלית וירחית. יוסי היה בעל נאמן ואב אוהב ובד-בבד לא ניתק את קשריו עם שאר בני-המשפחה. היה חביב על כולם, סייע רבות לזקוקים לו, וכך הגדירוהו תלמידיו: "יוסי עשה אוזנו כאפרכסת כדי לשמוע כל בעיה שהתעוררה ולעזור ככל-האפשר". ביום 26.1.1975 נקרא סמל-ראשון יוסי לשירות-מילואים, ולמחרת, ביום ט"ו בשבט תשל"ה (27.1.1975), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוסי היה דמות חינוכית ביחידה ושימש מופת לחיילים הצעירים. בנפילתו נוצר חלל ריק ביחידה אשר לא ניתן יהיה למלאו. דמותו תלוה אותנו תמיד". בית-הספר האזורי ע"ש הרב-קוק הוציא חוברת לזכרו. כן פורסם מאמר לזכרו בירחון 'הד החינוך' כ"ז תשל"ה.