כהן, יוסף (“ג’ו”)
בן שלמה ומזל. נולד ביום ו' באלול תרצ"ז (13.8.1937) בקהיר של מצרים. התייתם בגיל שש ובשנים 1944-1951 למד יוסף בבית ספר צרפתי בקהיר, אך לאחר שנת 1951, כשהמשפחה עלתה לארץ, נרשם כתלמיד בבית הספר התיכון בבית הכרם בירושלים ושם סיים את לימודיו בשנת 1955. עם סיום לימודיו התיכוניים יצא עם חבריו להכשרת "הגליל" לנח"ל. לפני היציאה לצבא הספיק להדריך נוער בצהלה שליד תל אביב. לצה"ל גויס בשנת 1956 ולאחר תקופת הטירונות היה שליח התנועה בקרית חיים. בתקופת האימון המתקדם עבר קורס מ"כ של הנח"ל המוצנח בציון גבוה ביותר. עם סיום שירותו הצבאי הצטרף עם הכשרתו לקיבוץ יזרעאל, בו מצא את חברתו לחיים, בת גבעת ברנר. את לימודיו בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים החל בשנת 1960. בשנת 1963 קיבל את התואר B.Sc ובשנת 1965 את התואר M.Sc. תוך כדי לימודיו עסק בהוראה ולאחר מכן כעוזר מחקר. יסודיותו של יוסף בלימודים ובעבודה מקצועית השפיעה על גישתו לבעיות כלכליות יותר ועל התווית דרכו. החלטתו הנחושה היתה להמשיך בלימודיו אך זו לא הרחיקה אותו מחיי המעשה ומכל מה שספג בקיבוץ. יכולתו לעכל נושאים מופשטים לא הסיחה את דעתו מחיפוש מתמיד של שימושים מעשיים לתורה הנלמדת. עם קבלת התואר השני בשנת 1965 ברור היה לו שהוא ימשיך בלימודים, אלא שהוא בחר לעבוד כמדריך חקלאי כלכלי בלשכת ההדרכה באיזור לכיש; על ידי כך ויתר על אפשרויות עבודה אחרות נוחות יותר מבחינה חמרית ותכליתית. בלישכת ההדרכה הזאת, כבר בפגישה הראשונה עם אנשי המקום, מצא יוסף שפה משותפת עם אנשי שיחו וגילה תכונות של מדריך מעולה. אף כי ניסיון מעשי לא היה לו, הוא ידע לעמוד על דעותיו ועקרונותיו, דקדק בכל פרט, אבל שכנוע בידידות – וכך רכש את אמונם של האנשים שעמהם עבד. תמיד היה קולע לבעייה היסודית ומצא לה פתרון פשוט ומשכנע. חרוץ היה בעבודה, דייקן ונכון לעזור לחבר ולמתיישב כאחד ושם יצא לו כעדין נפש ביחסיו לבני אדם. במשך זמן קצר נעשה ליד ימינם של מרכזי המשק באיזור ולמדריך המדריכים בבעיות הכלכליות של ענפיהם. מלחמת ששת הימים מצא אותו כשהוא מתכונן לנסיעה לאוניברסיטה של שיקאגו שבמדינת אילנוי (בארצות הברית) לשם לימודי השתלמות ועבודה מדעית לקראת קבלת תואר הדוקטור שלו; מן האוניברסיטה בשיקאגו קיבל מילגה ללימודי הדוקטורט בכלכלה. אבל אז נקרא לדגל – וביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל במשטרת עזה; הוא היה עם פלוגתו בהתארגנות מתוך חצר המשטרה כאשר נפתחה האש של צלפי האויב. הניח אשה ושתי בנות, שהצעירה בהם היתה פחות משנתיים בנפול אביה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי ברחובות. אחרי נפלו הופיעה חוברת מטעם משרד החקלאות והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, הכוללת את עבודותיו המדעיות. בספר "נזכור", שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הוקדשו כמה עמודים לתולדותיו ולתיאור קצר של הקרב האחרון שלו. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.
