כהן (טוהר), שלמה (סעיד)

בן גבריאל טוהר ושרה. נולד ביום י"ב בסיון תשי"ג (26.5.1953) בבירוז'רד שבפרס. בראשית ינואר 1969 עלה לארץ במסגרת עליית-הנוער. תשע שנים הספיק שלמה לקנות דעת בעיר-הולדתו וסיים את חוק לימודיו היסודיים. באותן שנים חלם את חלום העלייה לארץ-ישראל. הוא היה כמעט היחיד בין חבריו היהודיים שהגה אז רעיון זה וחתר ללא-לאות להגשמתו. הוא עשה נפשות לרעיונו גם בקרב חבריו. "רק מי שעולה ארצה – הוא ציוני", נהג להטיף לבני-סביבתו. בגיל 16 זכה לקיים את הנדר שנדר לעצמו ועלה למולדת. הוא הדביק בהתלהבותו הציונית גם את בני- משפחתו, וכעבור זמן הגיעו אף הם בעקבותיו לארץ והשתקעו בראשון-לציון. שלמה למד שנתיים במוסד של עליית-הנוער בכפר-בתיה, היטיב לסגל לעצמו את השפה העברית והתאקלם בארץ. בהיותו שקדן ומצליח בלימודיו המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון 'אריאל' שבראשון-לציון ועשה בו את כיתה י"א. את תעודת-הבגרות רכש, בעזרת בית-הספר התיכון 'מישלב' שבתל-אביב, בבחינות אכסטרניות. הציונים היו מעולים, ושלמה חתר להמשיך ולקנות השכלה אקדמית בבית-ספר גבוה, בפקולטה למשפטים. בתחילת אוגוסט 1972 החל שלמה באימוני הטירונות. הוא הושם לחיל-הרגלים והתנדב לגולני. לאחר-מכן עבר תכנית א' של קורס-מ"כים וסיימו בדרגת רב"ט. השתתף במלחמת יום-הכיפורים. בעת מלחמת-ההתשה הגן שלמה עם חבריו על המוצב הקדמי תל-ענטר שבמובלעת הסורית, שהופגז באכזריות רבה. כחודשיים הומטרה ללא-הפוגה אש-תופת על המוצב. בערב חג-השבועות, ביום ה' בניסן תשל"ד (26.5.1974) פגע פגז סורי פגיעה ישירה בבונקר – הבונקר קרס תחתיו, ושלמה נהרג במקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם שלמה נפל במלחמת-ההתשה במובלעת שבגולן. מלחמה זו היא המשכה של הקשה שבמלחמות ישראל… והסורים, שיצאו באוקטובר בכונה להשמיד את עם-ישראל, לא השלימו עם כישלונם ותבוסתם וממשיכים בשיטת הלחימה האחרת, שיטה של הפגזות יומיות… סוג זה של לחימה מחייב אותנו להימצא תחת אש אויב לעתים קרובות ולמנוע ממנו כל הישג… בנכם שלמה הבין את הסיכון שבדבר וכן את האחריות הגדולה, ומילא את מה שהוטל עליו בשקט, באחריות ובמסירות". המשפחה תרמה ספר-תורה לזכרו.