כהן-הרמתי (עראקי), חיים
בן שושנה (שמעה) ושלום (עסקן בציבור התימנים), שעלו מתימן בשנת 1912 ונקראו אז בשם עראקי. חיים נולד ביום א' באייר תרפ"ח (21.4.1928) במושב מחנה יהודה שליד פתח תקווה. עד גיל 8cלמד ב"חדר" מסורתי בנוסח תימן ואחר-כך בבית-הספר היסודי "נצח ישראל" בפתח תקווה. חיים הצטיין בלימודיו ובהתנהגותו בבית-הספר, בבית ההורים ובקרב חבריו והיה למופת. סמוך לגיל בר-המצווה הצטרף למחתרת אצ"ל וצוין במסירותו לכל תפקיד. למרות גילו הרך ידע לשמור סוד כאחד הגדולים, ובימי היותו חבר המחתרת הנרדפת למד זמן-מה בבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין, והפסיק את לימודיו כדי שיוכל להתמסר לתפקידיו. הוא עוד ניסה ולמד 14 שיעורים בהתכתבות מבית-הספר "תלם" בירושלים, אך גם את לימודיו אלה הפסיק בשל פעילותו במחתרת. חיים ידע באופן מעשי הנהלת חשבונות וכ7- חודשים עבד בהתנדבות במזכירות הסניף המקומי של "הנוער העובד". זמן-מה עבד בעיריית פתח תקווה. חיבב את השירה העברית, ונתחבב על יודעיו במידותיו הטובות, בנכונותו לעזור לזולת, בנאמנותו לאמת בכל הליכותיו, והאהדה הכללית הרחיקה מעליו כל חשד. בכל זאת נתנה בו הבולשת הבריטית את עיניה והושיבתהו לכמה חודשים במחנה-מעצר בלטרון. מששוחרר, עבד במרכז קופת חולים של העובדים הלאומיים. השתתף בכל פעולות אצ"ל, בסיורים, באימונים, בהתקפות על הצבא הבריטי שחנה על הכרמל ובמקומות אחרים. מחמת הצטננות באחת הפעולות התערערה בריאותו אך הוא לא ביזבז זמן לריפוי, כי כך שגור היה בפיו: "הכל בעד המולדת; אין לחשוב על שום דבר בטרם ישחרר עם ישראל את מולדתו" והוסיף להילחם כאדם בריא במערכות יפו, רמלה, יהודיה וכו', ואף כשצורף עם חבריו לצה"ל לא זכר ולא הזכיר את מיחושיו הפנימיים והוסיף להשתתף בקרבות כלוחם בחטיבת "גבעתי". כשנפל פעם מחמת התקף מכאובים טיפלו בו בבית-חולים, אך הוא לא הספיק להגיע לגמר-ריפויו. בשעת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב יצא לפעולה על אף חומו הגבוה ונפל בקרב על גבעה 113 ביום י"ד בתשרי תש"ט (17.10.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג. בדף הקרבי של חטיבת "גבעתי" מיום 21.10.1948 נקרא על שמו מקלע "ויקרס" אחד משלל האויב, שנמסר לשימוש קרבי בידי חיילינו
