דרור, בן מטי ואשר, נולד ביום ז' באלול תש"ז (23.8.1947) במושב בית-חנן. היה זה בעיצומם של ימי המאבק לשחרור, לעצמאות ולעלייה, ועל-כן נקרא שמו דרור. ילד יפהפה היה, ירוק עיניים, שובב ומלא חיים, אהוב על מוריו ועל כל חבריו. מוריו ציינו תמיד שהוא בעל נתונים להיות תלמיד מצטיין, אולם חיוניותו ועליצותו קדמו לשקדנותו. בכיתה אהב להשתעשע, אולם מעולם לא נתפס כשאינו עוקב בדריכות אחרי הנאמר בשיעור, גם אם ניסו להכשילו בכך. הוא היה בשני עולמות בעת ובעונה אחת; דרור היה הרוח החיה של הכיתה, יוזם התעלולים ומעשי הקונדס, ועם זאת חבר מסור ואוהב וספורטאי מעולה. באחד מטיולי בית-הספר לים, החל אחד הנערים טובע בים הסוער ומציל, שחש לעזרתו, לא יכול להיאבק בגלים הגועשים. דרור קפץ למים כשגלגל הצלה בידיו, והצליח למשות את הטובע והוא אז רק נער. מאהבתו העמוקה אל האדמה עוד משחר ילדותו, החליט להמשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי "כפר סילבר", אחרי שסיים את הלימודים בבית-הספר היסודי בבית-חנן. ב"כפר סילבר" הצטיין דרור בנאמנותו לחבריו; במלחמתו למען הצדק היה מוכן לשאת בכל עונש, אם הרגיש שנעשה עוול לחבר ותמיד יצא חוצץ להגנתו. בשנת הלימודים האחרונה, לפני קבלת תעודת הבגרות, התברר לדרור, שלאחד מחבריו לא תינתן התעודה, כיוון שידו אינה משגת לשלם חוב של שכר לימוד. הוא ארגן חברים אחדים והקבוצה הלכה לעבוד בתקופת החופשה שבין גמר הלימודים לגיוס לצה"ל, כדי לעזור לחברם לשלם את חובו. דרור גויס לצה"ל בסוף יוני 1965 והוצב לנח"ל. אחרי שסיים את האימון הבסיסי, נשלח לקורס מ"כים ואחרי-כן לקורס קצינים, שבסיומו החליט לשרת בחטיבת "גולני". כעבור זמן השתלם בקורס קציני מק"ב ואחרי-כן בקורס צניחה, שבסופו הוענק לו סמל הכנפיים. דרור אהב את שירותו בצה"ל ופקודיו העריצו את מפקדם החסון, גבה הקומה ויפה התואר. במלחמת ששת הימים לחם בקרבות הרמה הסורית בתל-פאחר והשתתף בכיבוש רמת הגולן. בחוות הדעת שכתבו מפקדיו עליו נאמר בין היתר: "בעל כושר מנהיגות טוב, מסור, אהוד על פקודיו, בעל מקצוע מעולה". בסוף יולי 1968 שוחרר דרור מן השירות הסדיר וכעבור חמישה חודשים נקרא לקורס קציני סיור של חיל השריון, במסגרת שירותו במילואים ואחרי כן הוצב לחיל השריון. עוד בהיותו בנח"ל התארח דרור באחת מחופשותיו אצל אחיו בהיאחזות אלמגור בכורזים. המקום שבה את לבו בנופו הנהדר והוא החליט מיד, שעם סיום השירות בצבא יבוא לגור באלמגור יחד עם חבריו מבית-הספר. הוא דחה כל הצעה להמשיך את הלימודים אחרי השחרור וגם דחה הצעות להתיישב באזור השפלה. בלבו גמלה ההחלטה להתיישב במקום שאהב – אלמגור. הוא ערך את טכס נישואיו לחברתו יהודית בין שרידי בית-הכנסת העתיק בכורזים, והם בנו את ביתם במושב החדש. דרור החל לעבד את אדמתו מיד. הוא סיקל את האבנים, זרע והשקה והצליח להפיקיבולים מצוינים ומוקדמים של עגבניות, פלפלים, מלפפונים ואבטיחים. אמונתו הייתה גדולה ומלאה: "יהיה טוב. יש סיכויים נהדרים למקום – ורחב, רחב לי בלב!" דרור נרתם גם בעול העשייה למען הציבור, בפעולות החברתיות במושב. בעיניו היה אלמגור ישוב אלוהי, שאין כמותו עלי אדמות. לקום בבוקר, לחזות בזריחה, לראות את השדות ואת הכנרת – זו הייתה ארוחת הבוקר הנפלאה ביותר בשבילו. רכוב על סוסו היה מוציא את העדר למרעה ופונה משם אל חלקות הירק או אל המקשאה שאהב. בערבים היה בא לישיבות בחדר המזכירות, מאזין לדברים בשקט ונראה כאילו הוא נרדם, אבל קולט היה הכל ונזעק לתקן כל עוול. יושרו בענייני ציבור היה ידוע בקיצוניותו. הוא רחק מקטנוניות והתגלה כבעל נפש רגישה ועדינה, שכולה סובלנות ואורך-רוח. דמות של אדם גאה ומאושר, שופע כנות, שביעות-רצון וחריצות נפלאה. דרור ריכז את ענף הבקר לבשר של המושב ועליו הייתה גאוותו. לצדו עזר רועה ערבי והוא יצר עמו קשר הדוק. בין השניים צמחה ידידות כנה, כי הוא האמין בכל לבו שאנו צריכים ויכולים לחיות עם שכנינו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה דרור בשירות מילואים בבקעה, ומשם נשלח עם יחידתו דרומה. הוא השתתף בקרבות הדמים באזור התעלה ועבר עם יחידתו בנתיבות האש הנוראה. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), אחרי ששככו הקרבות, יצא למשימת פטרול בעיר סואץ, ואז פגע בו צלף של אויב והרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של בית-חנן. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ושני אחים. בגלויה שכתב לאשתו ביום נפילתו ולא הספיק לשולחה, נאמר: "הלו, אשת חיקי הנצחית…! פה זה כבר הולך להיגמר ואם הגענו עד כאן בשלום, מסתבר שכבר נגמור את זה בשלום. סיפורים למכביר אספר בבית… נשיקות חמות לך ולברק". כתבו עליו ידידיו למושב: "אתה, הגדול, המוצק והחסון, דמות שקשה להאמין כי בך יפגע משהו… אך המוות אינו מתחשב באיכות, בגודל ובאופי. הלב ממאן להאמין והמוח אינו מסוגל לקלוט. חבר – מלה רבת משמעות ונרדפות רבות לה: ידיד, רע, עמית – ואם היו עוד מילים יפות, הרי שאת כולן אפשר היה לשייך אליך;" ועוד כתבו עליו: "היה לי חבר, גבוה, יפה, כחול-עיניים, בתלתליו בהיר – כמו בשיר. היה לי חבר – גבר נאה, ואב ובעל טוב ומסור – כמו בסיפור. היה לי חבר – אהב רעיה וילד ונוף של ירדן, רכב על סוס בגדה – כמו נסיך באגדה. היה לי חבר שחלם גם נלחם, אהב את החיים והציל גם אחרים – כמו בספרים. היה לי חבר רגיש ואוהב, עדין, חזק ואמיץ. לא, לא סיפור ולא שיר ואף לא אגדה – כי, אכן היה לי חבר…" מושב אלמגור הוציא לאור חוברת לזכרו.
