כהן, דני (דן-חיים)

בן נאוה ויהודה יעקב. נולד ביום י' בחשוון תשמ"א (19.10.1980) בירושלים, אח צעיר לרונית ומירב. נקרא על שם דודו דני טייכלר, שנפל במלחמת יום הכיפורים. דני למד והתחנך בבית-הספר היסודי 'יהודה הלוי' בירושלים, בישיבה התיכונית 'נווה שמואל' באפרת ובישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים, במסגרת תוכנית שילוב. בהיותו תלמיד הישיבה התיכונית באפרת, הגה, יזם והקים בישיבה תחנת רדיו היתולית לקראת חודש אדר, הפועלת גם כיום, ונקראת על שמו. משחר ילדותו פעל דני לקירוב ועידוד הילדים שבסביבתו, גם אם לא היו מהמקובלים בחברה. כבר בגן הילדים דאג להיות חבר של מי שלא היו לו חברים, לקבל את השונה. בכל תקופת לימודיו היה פעיל בתנועת הנוער 'בני- עקיבא': בסניף מרכז כחניך, ובהמשך בסניף בקעה כמדריך, חבר נאמן לכולם, חניך ומדריך אהוב ואהוד על הכל. דני היה בעל אישיות רגישה, תומכת ומלאת שמחת חיים, שהקרינה על כל הסובבים אותו במעגל חייו. איפיינו אותו השנינות והחיוך, והדאגה הכנה לזולת. יחס מיוחד היה לו כלפי בני משפחתו, ובמיוחד לאחייניו, שאהבוהו מאוד. דני היה מלא כרימון בידע, באהבת העם והמולדת, ברעיונות ובכשרונות יצירתיים שהביעם בדרכו הצנועה והמיוחדת. אהבת ארץ- ישראל התבטאה גם בטיולים רבים ברחבי הארץ. מוקף תמיד חברים קרובים, שמאוד אהב, ניצל כל רגע פנוי לשמור על קשר, להתעדכן ולבלות עם חבריו. תחביביו היו רכיבה על סוסים, טיולי אופניים, שחייה, טבילה במעיינות, וסנפלינג (חרף פחד גבהים, שהצליח להתגבר עליו), משחקי חשיבה ותשבצי הגיון. דני התגייס לצה"ל במחזור אוגוסט 1999, לחטיבת הנח"ל גדוד 'שחם' 931. גם כחייל המשיך בדרכו המיוחדת, וכבר בטירונות קירב את החיילים הבודדים ואת העולים החדשים. חשוב היה לו להזמינם אליו הביתה לשבתות ולחגים. בספר סוף המסלול של פלוגת אוגוסט 99 נכתב על דני בדף של חיילי המחלקה שעזבו מוקדם: "צר המקום מלהכיל את גאוניותך. הנצנוץ המופלא והשקט, החברות שבך, גרמה לא רק לאהבה כלפיך אלא יצרה הווי חיים במחלקה." דני קודם במסלול הפיקוד ונשלח לקורס מ"כים מוקדם. בספר סוף המסלול, אוגוסט 2000, נכתב: "דני כהן האגדי. הכיתה הטובה בפלוגה בזכותו של בן אדם אחד – דני כהן. קיבל אותנו כאשר היה רק 11 חודשים בצבא, והראה לנו ניסיון של שנים… חצי שנה של צחוקים, אחד המפקדים היחידים שבאמת שמעו אותנו החיילים. תמיד אירגן לנו ימי סידורים, ושמע אותנו בוכים ומתבכיינים. עזב אותנו לטובת קורס קצינים אותו עבר בהצלחה וכעת הוא מ"מ בני"שים באוגוסט 01!! דני כהן – כבוד!" כמפקד מחלקה כותב דני למחלקתו, בספר סוף מסלול אוגוסט 2001: "צביטה, צביטה בלב. 'לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב'. מעולם לא נשמע כל כך רלוונטי כמו עכשיו, כשאני כותב לכם מכאן, מעל ראש הנקרה. זה לא סוד שרציתי להישאר וזה די מוזר לי לכתוב בתור המ"מ לשעבר, אבל ננסה. יש כמה דרכים לסכם תקופה. אני רוצה לבדוק איך עמדנו במטרות שהצבנו (הגיע הזמן לגלות שיש עוד מטרות בעולם חוץ מ'להגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל'). המטרה הראשונה שהצבנו כסגל, היתה ללמד משמעת מוקדם כדי שנוכל לעבוד בכיף אחר-כך, באימונים ובמבצעי ולעמוד בכל משימה בצורה הערכית והמקצועית ביותר. לצורך העניין, הצגנו פרצופים קשוחים בטירונות, מה שהיה קשה במיוחד במסדרי דגל, כשגיא היה מצדיע אל גנרל שוורצקוף ובסוף, מחייך חיוך קטן בזווית הפה וקורץ. אז התאמנתי לא לצחוק, כשהמבחן האמיתי היה בשיחות המחלקה (איך שומרים על פריסה מחתולים???) חוץ ממשמעת, ההישג שהכי ייזכר מהטירונות הוא השיפור המדהים בכושר, שהביא לשיפור של יותר מ-30 נקודות בבר-אור! באימון, ומאוחר יותר בקו, ניסינו להוריד את השטויות כמה שיותר מהר ולעבוד בלי פוזות. התחלנו בעצם בשדאות שהיתה מצוינת… המשכנו בתרגילי הכיתה והמחלקה בגשם השוטף (עד שהגשם היה גשם והבוץ…) שהתעקשנו לבצע למרות התנאים וגרמו להמון סיפוק. ייזכרו לטובה גם שבוע ההישרדות (נ"א: נגמ"שים) בעדשה, המסעות המטורפים של האימון (והנשימות של דוידסון) וכמובן, המסכמים שגם כן היו אתגר לא רע בכלל. מערד עלינו צפונה לקו שבו ניסינו לעבוד בראש טוב ככל האפשר (מה אתם קופצים? אמרתי, כמה שאפשר) ולשבור שגרה עם מד"סים מוזרים, עם מארב 'תוכי' שהפך ל'עטלף' ועוד כמה חיות שנמצאות רק בשושן וכנראה נכחדו משאר העולם לפני מיליוני שנים (עקרבוט בגודל פיל וחגב בגודל ממותה). מטרה נוספת, שחשבתי שאפשר לעמוד בה היתה להסביר מה ולמה כשאפשר, ושתבינו שלפעמים אי-אפשר להסביר כל דבר. עכשיו, בדיעבד, מסתבר שאי אפשר לדרוש מנמר להיות צמחוני וביני"ש תמיד ישאל שאלות. 'למה צריך משמעת? אנחנו יודעים לעבוד בראש טוב' – כמה חיילים בשיחת מחלקה אחרי יום בטירונות. למה רק שעתיים נוהל שבת? למה אוכלים ולא ישנים בסוכה? למה יש תיזוזים? למה ערכת הכלים לא נוחה? למה יש דבורים בפריסה? 'אין עונש יותר חינוכי?' שאל כל מי שקיבל שבת על שבירת שמירה בקו. מטרה נוספת היתה להשאיר חותם חיובי בגדוד, אם בצורת שם טוב למחלקה, ואם בצורת חבר'ה שימשיכו כמפקדים וכלוחמים בגדוד. אלעד (שיחזור בתור קצין), יוסי, איתי, הושעיה, אביתר, רפי, יואל, עמית, עידו, איגור, יורי, ישראל, מונס, יוסי (ואולי גם גילי, שולי שלמה או אבי) קיימו את החלק השני מעל לציפיות ויובילו בגדוד בשנים הבאות. לגבי החלק הראשון, אני לא אובייקטיבי. אבל, אני מרגיש מצוין עם מה שהצגנו וכל אחד ישפוט לבד. בסופו של דבר, המחלקה הראתה מה היא שווה, ואולי במקומות אחדים היתה יכולה להוכיח קצת יותר, אבל במבט לאחור, אני בטוח שכל אחד מרגיש שהוא קיבל משהו מהמסלול וגם קצת תרם וזה מה שחשוב… לסיום, תודה לכם לוחמי מחלקה 3 'עטלפים'. מכל מלמדי השכלתי ומחיילי יותר מכולם. תודה על האווירה שכל-כך הייתי צריך. תודה שנתתם והקרבתם וטחנתם והצחקתם ועודדתם ולמדתם ולימדתם וקיבלתם ונתתם. תודה שהחזרתם את השם הטוב של הביני"שים לגדוד. ובעיקר, תודה ששמרתם על המדינה. בהצלחה!" המחלקה נפרדת מדני המ"מ: "כעת כשאנחנו מסיימים ומסכמים תקופה ארוכה ומייגעת, אין ספק שאתה הראשון ממנו עלינו להיפרד. בכל תקופת השירות שלנו היית הדמות הדומיננטית בכמות ובאיכות. בכמות – שרדת יחד איתנו את התקופה הארוכה ביותר (וזה לא היה קל). ובאיכות – היית דמות שהשפיעה וקבעה רבות הן לכל אורך תקופת ההכשרה בבא"ח והן בקו כשדאגת לפעילות מתמדת במוצב מתוך רצון שלא נישחק (מטווחי נגמ"ש, ריצות ניווט ביפתח וכד'). אין ספק שאת הראש של המחלקה קלטת ישר ואת זה ראינו בכל התחומים: בין במישור הדתי שתמיד התעניינת ודאגת לכל צורך רוחני כמו בתפילות במסעות ובימים עמוסים במיוחד. בהתנהגות כנה ובלתי מתפשרת שהיתה לסמל בפלוגה כולה. בין במישור האישי, בדאגה מיוחדת ליציאות ובהתאמצות להוציא מקסימום חיילים הביתה (בפרט בקו כשהיינו לחוצי בית) וגם בבקשות מיוחדות לאירועים מסוגים שונים. האמנת שיש צורך אמיתי בדיסטנס בתקופת ההכשרה ולמרות שלא תמיד הסכמנו איתך, ידענו שפעלת כך מתוך חשיבה שזהו צורך חיוני, ובאמת בקו הרגשנו שרצית להיות לא רק מפקד אלא גם חבר. בכל בעיה שפנינו אליך מצאנו אוזן קשבת שגם טיפלה בבעיה על הצד הטוב ביותר. אין ספק שגישתך זו חלחלה אף אל הסגל הכפוף לך, שלמד ולקח ממך דוגמה. היום אנחנו יודעים בוודאות שבלעדיך השירות שלנו היה יותר קשה ומורכב. תודה מקרב לב על הכל, על ההשקעה, ועל תשומת הלב. על שנתת לנו את כל מה שהיה לך לתת." המ"כ טל כותב על דני: "האיש והאגדה שהיתה לי הזכות להשתייך למחלקה שהוא מפקד עליה, ממש נהניתי ממנו ומגיעה לו תודה ענקית ממני." במהלך שירותו חווה דני אובדן חברים, ואת אוזלת היד למול הפיגועים בארץ. את רגשותיו, הגיגיו ועומק מחשבתו ביטא בשירים, שנמצאו בין ניירות העבודה הרבים שהובאו למשפחה לאחר נפילתו. במרס 2002, כתב דני שיר על ההתמודדות: "הוא רצה להיות אהוד/ אז ברח מלבנון אל הים הגדול/ אך בעלות אריאל לאריאל/ החלו סימנים שיכול/ לברוח ממקום,/ אך לא מאסון ושכול.// ויעלה אריאל,/ ויפרוס עלי גפן ותאנה/ על מבושת מלחמתו/ ויחוס על הקיקיון,/ אך לא על העיר.// וילך העם הלוך וטעה./ ויאמר הנביא:/ על חרבך תחיה/ אי אפשר לברוח מנינווה.". זמן-מה אחר-כך באותו חודש, לאחר פיגוע, כתב דני את השיר הבא: "עניים בשוק, עשירים בקניון, נוסעי אוטובוסים, ונוסעי מטוסים, צעירים שרוקדים במועדון, ומבוגרים שיושבים בתחנה מרכזית. יושבי בתי קפה, יושבי הפיצריות, יושבי בתי מדרש, ויושבי בסיסי הצבא, מתנחלים, מפגיני שלום עכשיו, מאה שערים ועמנואל, מסיבת רווקות בתל-אביב. ורק חז"ל חזו זאת ואמרו: 'כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא'." בתום שירות החובה המשיך דני לשירות קבע. ביולי 2002 הועלה לדרגת סגן ומונה לסמ"פ בפלוגה ב' בגדוד 'שחם' 931 חטיבת הנח"ל, ששירתה במוצב 'דבורנית' בגבול הצפון סמוך לראש הנקרה. לאחר ארבעה חודשים ירד הגדוד לפעילות מבצעית באזור רמאללה ובתחילת חודש כסלו (נובמבר) הוצב בחברון. ביום י"א בכסלו תשס"ג (15.11.2002) נפל דני בקרב בחברון. בערב שבת, כאשר יצא בראש כוח פלוגתי לסייע בלחימה נגד חוליית מחבלים שביצעה פיגוע ירי על ציר המתפללים המקשר בין מערת המכפלה לקריית ארבע, נהרג דני במהלך הקרב. עם דני נהרגו בקרב 11 לוחמים. בן עשרים-ושתיים היה דני בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. בהלוויה ספד לדני ערן המג"ד: "אי-אפשר לספר על מותו לפני שמספרים על חייו. דני היה אדם שעשה לי טוב בגדוד, מי שגרם לי לחייך, היה מלא שמחת חיים, קצין שבאמת ובתמים אהב את החיילים שלו ובגלל זה גם לא הצלחתי לגרום לו להיות מ"פ. הוא אמר לי, אני מוכן להישאר מ"מ כמה שאתה רוצה, אבל מ"פ זה כבר רחוק, אני רוצה להיות קרוב לחיילים שלי. היה תענוג בלתי רגיל לראות אותו עובד ונהנה ומלמד ומחנך, הוא היה מיוחד וגם מותו היה כזה. האירוע לא היה בגזרתו והוא הגיע עם כוח כוננות. היו הרבה מאוד פצועים בשטח והוא הגיע על-מנת לחלץ אותם, לחצוץ בינם לבין האש של המחבלים ותוך כדי שהוא מכוון את הנגמ"ש ומנסה לפרוק כדי להגיע לכוח במצוקה, הוא קיבל כדור ואני ראיתי אותו קורא וחילצנו אותו אבל לא, לא היה מה… לא האמנתי, אדם שהיו בו כל-כך הרבה חיים ופתאום אין לו חיים. זה לא יכול להיות." דני אהב את החיים, תיכנן ופעל להמשך מסלול חייו, היה אופטימי ומלא שמחת חיים. יחד עם זאת, היה מודע לכך שהוא עלול להיפגע. בין כתביו נמצאו שירים, רשימות והרהורים על הפיגועים, חומת ההפרדה, והמצב הפוליטי בכלל. באלבום התמונות שלו נמצא, לאחר מותו, מכתב חתום שהשאיר להוריו: "אבא, אמא, שלום. למה, למה אנחנו חיים? האם יש לבן אדם אחד תכלית? העולם מתקיים בשביל משהו שעוד יגיע, שעוד יקרה, וכל אחד מאיתנו הוא חלק הכרחי בהתפתחות העולם והאנושות לקראת אותו דבר נשגב. אם כן, מה שנדרש מכל אחד, ובעצם תכלית החיים, זה להיות החלק בפאזל בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. כלומר, על מי שהולך בדרך של יהודי דתי, לקיים את הדת היהודית בצורה המועילה ביותר, על מנת להעמיד דורות באים יותר טובים ממנו, על-ידי השפעה על צאצאיו או על סביבתו. אני כנראה שייך לחלק שצריך היה להשפיע על סביבתו, ואתם לחלק שהשפיע על ילדיו. אז רק רציתי להגיד לכם שאני די מבסוט ממה שהספקתי במסגרת הזמן המצומצם שהוקצב לי, ושאני מרגיש שהייתי שופר די טוב לדרך שבה חינכתם אותי ושאני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר לגדל ילד מאיך שגידלתם אותי (אולי קצת פינקתם מדי…). מניסיוני הדל ראיתי, שבדרך כלל האנשים שנשברים בצורה חסרת תקנה עקב שכול הם אנשים שיש להם רגשות אשם כלשהם. כמו שאני מכיר אתכם, (בעיקר אמא) למרות שלא תהיה שום סיבה, אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם, שאמרתם או שלא אמרתם. אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון, שחוץ מהפסקות קטנות אני יותר מעשרים שנה מבסוט, ורק רוצה להגיד תודה!" בספר סוף מסלול אוגוסט 2002, נכתב: "דני סימל בעינינו את הישראלי היפה: דני שהיה מפקד שאהב ודאג לחייליו יותר מאשר דאג לעצמו, דני שתמיד כשהיה צריך, התנדב ראשון לעזור. דני שתמיד ידע להכניס ולזרוק בדיחה כשצריך. דני שאהב את המדינה והארץ. דני שהיה בן אדם." לעילוי נשמתו של דני הוכנס ספר תורה לבית-הכנסת 'חזון יחזקאל' בירושלים, ניתנים שיעורי תורה לזיכרו, התקיים יום עיון בישיבת 'עין צורים' בנושא 'עקידת יצחק', יצא לאור ספר מאמרים לחנוכה לזיכרו, הכולל פרק הנצחה על דני. הוקמה עמותה על שמו, שמטרתה גיוס משאבים לעידוד צעירים להגשמה אישית. בני המשפחה הקימו אתר אינטרנט לזיכרו של דני, בכתובת:cwww.danny-cohen.com