fbpx
כהן, דורון

כהן, דורון


בנם של זהבה ויוסף. דורון נולד בתל אביב ביום י"ב באב תשמ"א (12.8.1981). אח צעיר למיכל. "דורון שלנו נולד חודשיים לפני המועד", סיפרו הוריו, "פג קטן שידע להילחם ולשרוד. בשבילנו זו הייתה מתנה ולכן קראנו לו דורון". דורון גדל והתחנך בראשון לציון. הוא למד בבית ספר יסודי "הדרים", המשיך לחטיבת ביניים "זלמן ארן" וסיים י"ב כיתות ב"גימנסיה גן נחום". מילדות הוא הירבה לטייל עם משפחתו בארץ. סיפרה אתי, מורה של דורון: "זכיתי להכיר אותך בכיתה י"ב, ובהחלט זו הייתה זכות גדולה … זכיתי להכיר אדם נעים הליכות, חייכן, סימפטי, יד מושטת לכולם, אוהב ואהוב על כולם, מורים ותלמידים כאחד. תמיד צחקתי שדורון צועד כל מסלול לפחות פעמיים – בראשונה מוביל את קבוצת ההליכה, ובפעם השנייה חוזר אחורה כדי לעזור למורות ולתלמידים שנותרו מאחור …" פסח, מורה לתנ"ך ומנהל בית הספר בו למד דורון, סיפר: "זכיתי ללמד את דורון בכיתה י'. מאז ועד היום אני נזכר בו מדי פעם, תלמיד מצוין, נער מחונך ומחונן, נעים הליכות, חכם ורגיש, חבר לכיתה משכמו ומעלה בכל המובנים. צפינו לו עתיד גדול כיאה לאישיותו ולהישגיו …" דורון היה תמיד מוקף בחברים טובים, אוהב ואהוב על ידם, וחבריו מילדות הם אשר ליוו אותו כל חייו. מגיל צעיר הוא פיתח אהבה גדולה לספורט לסוגיו, ובעיקר שיחק כדורסל. עידו סיפר: "כשנסעתי במשלחת של בית ספר לגרמניה והולנד הוא ביקש תמונה של האיצטדיון של אמסטרדם (אייקס). נסענו שלוש שעות כדי להביא תמונה שלו … רק בשביל דורון. כי הגיע לו!" דורון אהב לבלות עם חבריו, בעיקר בילויים שקטים. הוא מאוד אהב מוזיקה, ולהקת "אתניקס" הייתה אחת מאהבותיו הגדולות ביותר. דורון גדל והיה לצעיר גבוה מאוד ויפה עיניים. עדין נפש ולא כוחני היה, אך עקשן בעל אופי חזק, שבלי לעורר מהומה ידע תמיד להשיג מה שרצה. הוא היה אדם שקול שידע לתכנן את דרכיו ומעשיו, אחראי וצנוע, מתעניין באנשים שסביבו. "פלמ"חניק שכזה", כדברי הוריו. מלכה, המחנכת של דורון, כתבה אודותיו בספר המחזור: "זן נדיר בעולמנו שכל סנטימטר בגופו מסמל טוב לב אין סופי, אהבת הזולת והתחשבות באחר". "דורון זה אור ואושר שלא נגמר", כתבו הוריו, "דורון זה חיוך, מעין חצי חיוך שהכיל את כל אישיותו. חיוך ביישני וצנוע שכאילו אמר 'אני בסדר, אני איתכם אבל אל תתמקדו בי יותר מדי, יש פה עוד המון אנשים סביבי'". דורון התגייס לצה"ל בחודש יולי 2000 ושירת כטנקיסט בחיל השריון. סיפרו הוריו: "בגיל עשר החליט דורון על עתידו הצבאי, ידע שיהיה שריונר. אהבתו לטנק רק גברה עם השנים. קשה להבין מה גורם לנער צעיר, כמעט ילד, להחליט על עתידו הצבאי. אולי הצורך לתת? אולי הצורך לתרום? דורון אהב את שירותו הצבאי והאמין במה שעשה". רז, ששירת עם דורון, סיפר: "במהלך אימון צמ"פ דורון נפצע בברכו לאחר שהתותח הונמך וסדן התותח פגע ברגלו, ועקב כך היה שבועיים ב'גימלים'. הוא רק חיכה ליום שיוכל לחזור לבסיס … דורון תמיד התנדב במסעות לסחוב ג'ריקנים, אלונקות, מכשירי קשר, לא משנה. העיקר שיהיה משהו בעל משקל על הגב, להרגיש שהוא תורם ועוזר לפלוגה". אחרי שירות כאיש צוות טנק עבר דורון קורס מפקדי טנקים. סיפר אוהד: "הייתה לי הזכות להיות מפקד המחלקה של דורון בקורס מפקדי טנקים, בו למדתי להכירו מאוד מקרוב ולהתפעל כל פעם מחדש מהאופי הכל כך מיוחד שלו, מהרצון האינסופי לעזור לחבריו, לעשות את הטוב ביותר שהוא יודע ויכול, ומנפשו העדינה, שאינה פוגעת לעולם בזולתה". סיפר אסף: "היינו ביחד ארבעה חודשים במהלך קורס מפקדים. דורון הדהים אותי עם כמות האהבה שהייתה לו למדינה. הוא תמיד אמר לי שזה כבוד גדול למות בשביל המדינה ואני הייתי מקניט אותו על זה. במהלך הקורס גיליתי שדורון הוא חבר אמיתי. הוא לא היה מוכן לשמוע שמישהו עושה יותר ממנו, בין אם זה בעבודות על הטנק או בתורנות שמירות או בתורנות נשיאת מכשיר הקשר בשבוע ניווטים". אחרי הקורס דורון שירת כמפקד טנק בגדוד "אדם". במהלך השירות הוא הועלה לדרגת סמל ראשון. כתב מפקדו של דורון, סגן-אלוף גיא: "דורון היה מפקד מצטיין שניחן ברצון עז לתרום. הוא היווה אחד מעמודי התווך החשובים בפלוגה בכלל ובמחלקה בפרט. דורון האמין בצדקת הדרך בכל מאודו … דורון היה אדם שאין רבים כמותו. הוא התאפיין בסובלנות, באכפתיות כלפי הזולת ובשאיפה לשלמות. הוא השכיל לרקום מערכת יחסים ייחודית עם הלוחמים והמפקדים בפלוגה, ובמיוחד עם צוותו. הדבר הביא, בין השאר, לגיבוש צוות הטנק וליצירת רעות שריונאים אמיצה". אבי, איש צוות של דורון, סיפר: "הצוות הגיע לתקוע לעשות מארבים כל לילה ושם, בשמונה שעות כל לילה בטנק, גיליתי שלפני שדורון היה מפקד ולפני שהוא היה חבר או איש צוות הוא היה בן אדם! ובן אדם טוב! אחרי השבוע בתקוע היה עוד אחד בהרודיון ושם כבר נמאס לצוות להיות בטנק במארבים, ודורון פשוט החזיק את הצוות ביחד רק ע"י זה שדאג לנו …" מתן כתב: "דורון. היית התגלמות הטוב והמוטיבציה – היית הלב של הפלוגה, של מפקדיך ושל חייליך … כל משימה שהייתה – אתה רצית לבצע אותה. היית חדור מוטיבציה ו'רעל' והקרנת זאת על כל הסובבים אותך". דורון נפל בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה ביום י"ג באדר א' תשס"ג (15.2.2003). בבוקר, במהלך פתיחת ציר, הטנק עלה על מטען. הכלי בער מספר שעות וכל ארבעת אנשי הצוות ניספו. עם דורון, מפקד הטנק, נפלו: סמל ראשון אלכסיי בליצקי, סמל ראשון איתי מזרחי וסמל נועם מנחם בהגון. דורון היה בן עשרים ואחת שנים וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ואחות. על מצבתו של דורון כתבו בני המשפחה: "הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר, קצת נחמד קצת נבזה והכל זהו זה …" כתבו הוריו של דורון: "דורון הוא מתנה גדולה ומחייכת שהוענקה לנו לזמן שאול … העיניים הגדולות שתמיד שאלו, העיניים הכהות שחייכו, העיניים שהביעו אהבה ושחדרו ללבבות רבים, כבו לעד. עוד לא בן עשרים ושתיים ודרכינו נפרדו לעד. כתבו עליך כה הרבה. היית כזה והיית אחר, תמיד בולט, תמיד נותן, נעים הליכות ומשכין שלום … כל מה שרצינו היה שתחזור הביתה בשלום. אך אתה לא חזרת וגם לא תחזור". ברשת האינטרנט הוקם אתר לזכרם של דורון כהן ויובל שפירא – חברו הטוב שגדל איתו, ונהרג שלוש שנים לפניו בתאונה. כתובת האתר: dayinheaven.com. באתר קורות חייו של דורון, תמונות שלו מחייו במשפחה, בין חברים ובצבא, שירים שאהב, הודעות אודות אזכרות, אפשרות להדליק נר זיכרון ודברים שכתבו לזכרו. בפתח האתר כותבים בני המשפחה: "אתר זה הוקם ונבנה לזכרו של דורון, האדם האהוב אותו זכינו להכיר. החיוך הכובש שלו, העזרה התמידית והעדינות שבכוח שלו. בעזרת האתר רצינו להראות לאלה שלא הכירו אותו איזה אדם מדהים הם הפסידו, ולאלה שהכירו אותו איזה מזל היה לנו שהיינו בחברת דורון. אנחנו מקווים שבעזרת האתר אתם תכירו יותר את דורון. הוא יישאר בליבנו לנצח". דניאל כתבה: "דינדה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, קשה לי לתאר את ההרגשה הזו שאני חווה. אתה כל כך חסר לי פה! קשה לי לחשוב עליך בזמן עבר. לפעמים אני ממש רוצה לחשוב שזה רק חלום, רק סיוט, אבל התבגרתי והבנתי שזה לא חלום ולא סיוט. זה המציאות. המציאות הזאת כל כך קשה – כל כך כואבת. אני יושבת פה ומנסה להבין למה הלכת כל כך צעיר, כל כך מהר. דינדה תבין, אותי זה שובר! אני מתגעגעת אליך, אתה חסר לי פה … זה בלתי נתפס בכלל שאתה לא תהיה איתנו פה עוד. אם הייתה לי היכולת להראות לך משהו אחד – הייתי מראה לך כמה היית מיוחד, כמה היית נדיר ושאין עוד אנשים כמוך. אתה כל כך מיוחד. אי אפשר לתאר הרגשה כזו במילים בכלל. כל כך כואב לי. אהבתי אוהבת ולנצח אוהב". כתבו אדוה, שונמית, דנה ויעל, חברות ללימודים של דורון: "כשאנחנו יושבות ונזכרות בך, דורון, עולה לנו החיוך שלך מול העיניים, כף ידך הענקית והחמה המושטת כלפינו מכל הלב וטוב הלב האינסופי שלך … איך עזרת תמיד כשהיינו צריכות, אם זה מחשבים ואם זה הכול … דורון אתה בן אדם מדהים, אחד ומיוחד, ותהיה תמיד הדוגמה שלנו ללב זהב". כוכבה, שהייתה מורה של דורון, כתבה: "דורון – ילד מתנה. דורון – זך וטהור ותמים. חיוך של אושר תמידי על הפנים. אמרנו – דורון ילד מלאך. אמרנו – דורון ילד נשמה טהורה. אמרנו – דורון ילד אוצר. ילד יחיד ומיוחד, ואין אחד שלא יעיד שזהו דורון. אז איך זה שכל המטאפורות הפכו למציאות? ואיך זה שעכשיו דורון – מלאך? ואיך זה שעכשיו דורון – נשמה? ואיך זה שעכשיו דורון – אוצר גנוז? ואיך זה שלוקחים בחזרה, דורון, ילד מתנה?" בני הזוג חדד כתבו: "עשרים ואחת שנים של דורון ומתנה / לא צריך לדבר רק להביט בתמונה / החיוך המשגע והמאוד מיוחד / שקפא לנצח כך ברגע אחד". כתב נוי, חבר של דורון: "… השארת את כולנו כאן בוכים עליך והלכת. זה לא מתאים לך ללכת בלי להגיד שלום, תמיד היית רודף אחרי אנשים כי לא היית בטוח אם אמרת להם שלום או לא … שיר אחותי שאלה את אימא שלי אם אתה צוחק עכשיו. ואני באמת מקווה שטוב לך איפה שאתה. אנחנו פה לא נשכח אותך לעולם ונשתדל לחזק את המשפחה שלך כמה שיותר, זה מה שאתה היית רוצה שנעשה". דגנית צברי שרה את השיר "דורון", שכתבה חברה של המשפחה: "אלוהים שכח פה מלאך, ילד זהב בהשאלה / איך אלוהים לא יודע, שדורון לא לוקחים בחזרה / כל אוני רוצה אליך, לבקש אותך לראות / ולי נותר לבד לחיות עם כל האהבה, עם כל האהבה הזאת // … ועכשיו כשעיני פונות למעלה, והזמן לא הקהה דבר / ועכשיו כשעיני שואלות מלמטה, מה אחר כך מה יהיה מחר // …" זכרו של דורון מונצח בחדר מחשבים שהוקם בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת חיפה.

כובד על ידי

דילוג לתוכן