דוד-יואל (דודי), בן רחל ואליהו, נולד ביום כ"ב בטבת תש"י (13.12.1949) ביפו. הוא למד בבית-הספר היסודי "נוה-נרחב" בפרדס-חנה, המשיך ללמוד שנה בבית-הספר התיכון-אזורי בפרדס-חנה וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקיף א' בבאר-שבע, אליה עקרו הוריו כשהיה בן שש-עשרה. כ"תוצר" של מיזוג-הגלויות – האב ממרוקו והאם מפולין, ניצולת השואה – התמזגו באישיותו של דוד-יואל ("דודי" בפי כול) הטוב והיפה שבשתי התרבויות. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, נבון וערני, אהוב על מוריו ועל חבריו. פעיל היה בחברה, ובמסיבות הכיתה נהג לפרוט על מנדולינה. חלק ניכר מזמנו הפנוי הקדיש להאזנה למוסיקה. הוא היה חובב טבע מושבע ואהב לגדל בעלי-חיים. כן היה חובב ספורט והרבה לשחק בטניס ובמשחקי-כדור אחרים. דודי היה עלם יפה-תואר, בעל עיניים בהירות, חולמניות. על פניו הייתה נסוכה ארשת של טוב-לב, תקווה ואמונה בעתיד טוב. הוא היה נמרץ ועקשן – דבק בתפקידים שקיבל על עצמו בחברת בית-הספר ובאתגרים שהציב לו, ועמד על דעותיו בתקיפות, כשהיה משוכנע בצדקתו. עם זאת היה צנוע, בעל דרך-ארץ ומסביר פניו לכל אדם. הוא ניחן בחוש-הומור דק ביותר, והשתמש בו לעתים קרובות כדי ליצור אווירה טובה ונוחה. תמיד מוכן היה לעזור לזולת ולימד בחינם תלמידים נחשלים בשיעורים פרטיים. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, קשר קשרים אמיצים עם בני משפחתו ובעיקר עם אחיו היחיד, הצעיר ממנו. דוד-יואל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנק "פטון", התמנה למפקד טנק. אחרי-כן השתלם בקורס קצינים ובקורס קציני שריון, והתמנה למפקד מחלקת טנקים בגדוד שריון, שלחם בגזרה הצפונית של תעלת-סואץ במלחמת-ההתשה. עקב הצטיינותו בקרבות ההתשה, התמנה כעבור שלושה חודשים לסגן מפקד פלוגה, ובתפקיד זה שימש גם ביחידת המילואים שהוצב בה לאחר ששוחרר. חלק מתקופת שירותו עשה דודי במקביל לשירותה של חברתו, לימים רעייתו, חני, ששמשה כקצינת-סעד ונפגעים באוגדה שבה שירת דודי. הוא אהב את חיי הצבא והצטיין כקצין מעולה, אחראי ומסור לתפקידו. הוא שימש דוגמה לפקודיו במזגו הטוב, בסבילותו, בשקדנותו ובצייתנותו. מפקדו העיד עליו, כי ניחן בידע מקצועי ובשליטה מעולים בטנק, שביטאו אהבה ממש לכלי. לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר נרשם ללימודי הכלכלה באוניברסיטת "בן-גוריון" בבאר-שבע. בתום שנת הלימודים הראשונה, שסיים בהצלחה ניכרת, התחתן ועבר עם רעייתו לגור בתל-אביב. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת תל-אביב ובאותו זמן עבד בשירות הביטחון. הוא אהב עבודה זו, התסמר לה והשכיל לשלבה בלימודיו. לקראת פתיחת שנת הלימודים השלישית, כשתוכניות רבות עדיין לפניו, פרצה מלחמת יום-הכיפורים. כשהחל הגיוס ביום-הכיפורים, עוד בטרם פרצה המלחמה, לא המתין דודי לצו-קריאה, אלא התייצב מיד במשרדי הקישור של יחידתו, ומשם המשיך לבסיס בדרום. הוא השתתף בקרבות-הבלימה הקשים וביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), נפגע הטנק שלו בקרב המר על הקמת ראש-הגשר, למעבר כוחותינו לגדה המערבית של התעלה. תחילה לא נמצאה גופתו והוא הוכרז כנעדר ואחרי-כן כנעלם. משנמצאה גופתו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה ובת – תמר, שנולדה שמונה חודשים לאחר נפילתו, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן והוענק לו ציון-לשבח מטעם הרמטכ"ל על לחימתו בקרב שבו נפל. וזה נוסח התעודה: "בליל 15 באוקטובר 1973 נע עם מחלקתו בראש הטור הפורץ בציר 'לכסיקון-טרטור' לעבר תעלת-סואץ. למרות המצב הקשה אליו נקלע הכוח, פיקד עליו בקור-רוח ובתושייה עד לנפילתו בקרב… במעשיו אלה גילה אומץ-לב ודבקות במטרה". רעייתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה דברים שאמרו בני-המשפחה וחברים על דמותו; משפחתו נטעה חורשה לזכרו ליד צומת משמר-הנגב; בט"ו בשבט תשל"ז הוקדשו על שמו של דודיק מגרש ספורט ואנדרטה, מטעם חברי המושב.
