בן אילנה ונדב. נולד ביום י"ט בחשוון תשל"ה (4.11.1974) בקיבוץ בית אורן. גיא היה הילד השני במשפחה, אח לקרן, ובהיותו כבן שלוש עשרה נולדה אחותו, מור. כשהיה גיא בן ארבע, עזבה משפחתו את הקיבוץ ועברה לגור ביקנעם. גיא התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי "אורנים" ביקנעם, המשיך בבית-הספר היסודי "אוסישקין" בכפר סבא, שלוש שנים למד בחטיבת הביניים "אלון" בכפר סבא, שנה אחת בכפר הירוק, במגמת חשמל, ועוד שנה בבית-הספר "אורט שפירא" בכפר סבא. את לימודיו השלים בבית-הספר "אורט אקסטרני". לגיא היתה בעיה של דיסלקטיות, לכן נתקל בקשיים בזמן לימודיו והיו לו תסכולים רבים. היו לו ציפיות גבוהות מעצמו, אבל בגלל מגבלותיו, לא הצליח לממש את הדברים כפי שרצה. גיא התגייס ביום 20.9.1993 ולחבריו אמר שהוא רוצה להיות חובש קרבי. כבר במסע שהתקיים בראשית הטירונות עזר גיא לחבר ששבר את רגלו, ותמך בו לאורך כל הדרך. אבל לא עברו ימים רבים, וביום י"ח בתשרי תשנ"ד (3.10.1993) נפל גיא בעת שירותו, עוד בטרם מלאו לו תשע עשרה שנה. גיא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בקיבוץ בית אורן. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. אמו, אילנה, כתבה: "קרן באה אלי עם השאלה: 'אמא, תגידי, אם היתה לך האפשרות שגיא יחזור לשבוע – היית לוקחת אותה?'. אם קרן היתה יודעת בכלל מה היא שואלת, לא היתה שואלת בכלל. מאז השאלה הזאת, לא עובר יום שבו אני לא מדמיינת את היום הראשון:/ הוא חוזר פתאום הביתה,/ אני מחבקת, מנשקת, ממלאת את הריאות שלי בריח המוכר והטוב שלו, מלטפת את פניו היפות ותופסת בידו./ הוא שלי !!! ויש לי אותו לשבוע /!!! היום השני:/ אני לא ישנה וגם גיא לא./ יש לי אותו רק לשבוע – חבל על כל רגע/ היום השלישי:/ אנחנו לא ישנים, כי חבל לבזבז כל רגע בשבוע,/ ושואלים שאלות כמו: 'האם אתה מאושר עכשיו?' אולי, 'מתגעגע קצת?', 'חם לך?', 'איך זה שם? /' – ואני עדיין לא מרפה מהיד./ היום הרביעי:/ אנחנו כבר מגלים סימני עייפות, אבל אנחנו עדיין שואלים שאלות, מעבירים חוויות מעודכנות על מה שקורה אצלנו, ועל מורן והחברים שלך – / ואני עדיין אוחזת ביד שלך, גיא./ היום החמישי:/ אתה אצלנו בבית לשבוע./ מפנקים, מלטפים, וממלאים וממלאים את הלב והריאות בכל מלה,/ בכל חיוך,/ בכל מבט של עיניך,/ ואני עדיין אוחזת בידך./ היום השישי:/ יושבים ביחד ואוכלים, כמו בכל יום שישי:/ כל המשפחה ביחד, עם אור הנרות – ואני מסתכלת עליך ורואה שאתה חיוור ועצוב./ פתאום הבנתי שאני לא בסדר – לא שאלתי אותך, חמוד, אם בכלל אתה רוצה לחזור אלינו, הביתה, לשבוע./ אוחזת בידך בשתי ידי, גיא, תסלח לי שלא חשבתי גם עליך אלא רק על עצמי,/ אבל אני/ היום השביעי:/ נגמר השבוע./ כולנו עייפים, כבר לא מדברים, רק הדמעות זולגות על פנינו,/ מחבקים, מנשקים, ממלאים את הריאות בריח שלך, את הזיכרון – בפנים שלך, במגע גופך, שערך הקוצני, עיני השקד היפהפיות שלך – / כל זה ממלא את מצברי הכעס מחדש,/ הפרידה קשה והכאב הוא בלתי-נסבל/!!! הרי קיבלתי אותך רק לשבוע/ גיא, רגע בבקשה, ילד שלי/ למה? / גיא לא! אל תענה לי – כי השאלה הזו לא צריכה היתה להישאל כלל./ אני לא מסוגלת להיפרד ממך עכשיו/! אז אם כך, אני מוותרת על גיא לשבוע,/ כי יש לי אותו כל החיים בלב./ מה כל זה בהשוואה לשבוע? / אני זוכרת אותך כמו היום הראשון בשבוע./ אוהבת אותך מאוד/ אמא/ (וסליחה שלא רציתי אותך בחזרה לשבוע)".
