כהן, אלי

בן לסלי ג'ניס ומיצ'ל אירה כהן, אח לדניאל ועליסה. נולד בחיפה ביום כ"ו באייר התשמ"ו (4.6.1986), גדל והתבגר בקיבוץ עין השופט. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "קישון" שבקיבוץ רמת דוד, ומשם המשיך ל"מרכז אלון" שבקיבוץ אלונים. אלי היה ילד מיוחד – מיוחד בתפיסתו את העולם, יוצא דופן בסקרנותו וברגישותו, בלתי שגרתי בשאלות שהעסיקו אותו ובגישתו הפילוסופית לחיים, ובכלל. מגיל צעיר גילה עניין רב בבעלי חיים, ובשנותיו בגן הילדים הרבה לשאול שאלות על אודותיהם. אלי התעמק מאוד בנושא גודלן וחוזקן של חיות שונות, וככל שלמד עליהן יותר כן גברו שאלותיו, כגון: "מי חזק יותר – דינוזאור או קרנף?", או "מי גדול יותר – היפופוטם או לווייתן?", וגם: "אם הפיל יסתבך בקטטה עם דוב קוטב, מי מהם ינצח?". הוריו מציינים כי החיות שאלי התעניין בהן היו תמיד כאלה שחיו בתנאי סביבה שונים אלה מאלה או בתקופות אחרות, ושלא הייתה ביניהן כל זיקה. "כאשר הסברנו לו את זה," הם אומרים, "הוא התעקש כי זו הסיבה לכל שאלותיו." נחשים הפעימו את אלי עוד מימי ילדותו המוקדמים, והוא היה פשוט מוקסם מהם. פעם, באחד מימי החופשה, הביאה פלור לוסטיג, האחראית על חוות הילדים שבקיבוץ, נחש בריח לפינת החי. הילדים הוזמנו להחזיק בנחש ולהצטלם כשהוא כרוך סביב זרועותיהם וכתפיהם. אלי התמוגג, ובתמונה שהנציחה את הרגע הוא נראה מחזיק בנחש ומחייך מאוזן לאוזן. בתצלום נוסף נראה אלי אוחז במאובן של נחש שמצא בעת טיול, ומגחך. היה באלי צד רך מאוד ועדין. חייו היו מלאים במעשים קטנים של טוב לב ואדיבות – מעשים שלא דיבר עליהם מעולם, ומקצתם נתגלו למשפחתו רק לאחר מותו. סיפור אימוצה של חתולתו "פּרֶנצי", כשהיה בסך הכול בן שבע, ממחיש את עובדת היותו של אלי שליח של חסד. את פרנצי מצא אלי כשהיא פצועה ברגלה ואינה יכולה ללכת. שוב ושוב שאל את הוריו אם יוכל להחזיק בה, עד כי נעתרו. את שמה, קיבלה פרנצי (באנגלית: מפזזת) על שום האופן שבו הייתה נעה. הודות למסירות שבה טיפל בה אלי ולאהבה האין-סופית שהרעיף עליה, החלימה החתולה ולמדה שוב ללכת. אלי אהב מאוד לקרוא. מאחר שהיה דיסלקטי, המשיכה אמו להקריא באוזניו משך כל שנות לימודיו בחטיבת הביניים, וביחד קראו השניים אין-ספור ספרים. משך זמן מה נהנה אלי מסדרת הספרים "צמרמורת" (("Goosebumps", כפי שמספרת לסלי: "התחלנו לקרוא אותה בהיותו בן תשע או עשר, אולם אחרי שקראנו עשרים וחמישה או שלושים (!) מן הספרים האלה, אלי אמר לי שאין הוא רוצה להמשיך ולקרוא יותר את הסדרה הזו. הוא טען: 'אימא, הם כולם אותו הדבר. תמיד יש בהם אח ואחות. אחד מהם מבוגר מן האחר בשנתיים ואחד מהם אמיץ ואילו השני מפחד מכל דבר. ההורים שלהם תמיד עוזבים לסוף שבוע או לשבוע והם תמיד נותרים לבדם בבית, עם איזו בעיה משונה. הם תמיד פותרים אותה לפני שההורים שלהם חוזרים הביתה.' אכן, הצדק היה עם אלי! הוא הבין את נוסחת ההצלחה שבה השתמש הסופר כדי לכתוב את הספרים בסדרה זו. הייתי מרוצה ביותר מכך שאלי שם לב לדבר ואמרתי לו זאת. שמחתי גם על שהוא העדיף לקרוא ספרות מתוחכמת יותר." מאוחר יותר, החלו אלי ואמו לקרוא את "ההוביט". אלי אהב את הספר, ומכאן הייתה הדרך קצרה לקריאת הטרילוגיה של "שר הטבעות". קריאתה של הסדרה כולה ארכה כמעט שנתיים. "גם את 'הסִילְמָ‏רִילִיוֹ‏ן' קראנו," מספרת לסלי. "היינו מרוצים מאוד כאשר הגרסה הקולנועית של 'שר הטבעות' עלתה למסכים זמן לא רב אחרי שסיימנו את הקריאה. הבחנתי כי אלי הבין וזכר הרבה מאוד מן המסופר בספרים והיה מסוגל להעיר על ההבדלים שבין הספרים לבין הגרסאות הקולנועיות. הוא ניחן בזיכרון מצוין." אספנות הייתה אחד מתחביביו של אלי, והחלה עוד כשהיה ילד צעיר. בשפת הים, שם בילה לעתים קרובות עם אחיו, נהג לאסוף צדפים ולהביאם הביתה, ובמחסן הבית נערמו והלכו שקים שלמים שלהם… כאשר היה אלי בכיתה ג', החלו הילדים לשחק עם "פוגים" – דיסקיות קרטון מאוירות במגוון צבעים וצורות, כשהמטרה היא לאסוף כמה שיותר מהם. עד מהרה התפשט העיסוק ב"פוגים" והפך לעיסוק המרכזי בקרב חברת הילדים. אלי, שהגיע לדרגת מיומנות גבוהה ביותר במשחק, אסף מאות "פוגים", ואלה אוחסנו בתיק מיוחד שקנו לו הוריו. על האוסף שמר במשך שנים רבות, עד שבהיותו בן שמונה-עשרה קיבל דירה משלו בקיבוץ, ונפרד מהאוסף. לסלי: "פעם, כאשר אלי היה בחטיבת הביניים, קראתי באוזניו מאמר מתוך כתב עת לילדים העוסק באוספים שונים שילדים אוספים. כיוון שגם לאלי היו אוספים רבים, חשבתי כי ימצא עניין במאמר ואכן כך היה. תגובתו למאמר הדהימה אותי. במאמר הייתה פסקה המציגה את הנושא, ולאחריה שלוש פסקאות שכל אחת מהן מתארת אוסף של ילד מסוים בליווי תצלום. כאשר סיימתי להקריא לו את המאמר, אלי שאל מיד: 'היכן השאר?'; 'מה כוונתך?' שאלתי אני אותו. 'היכן שאר המאמר?' הוא תבע לדעת. 'את יודעת – החלק הזה בסוף המספר לנו על הדבר כולו.' אלי לא הכיר את המילים 'תקציר' או 'סיכום', אולם היה מודע למקבילה במבנה הספרותי וידע כי המאמר לא היה אמור להסתיים כאן, ללא פסקה מסיימת. אמרתי לו כי הצדק עימו – כי על המאמר היה להסתיים בפיסקה של סיכום. אמרתי לו גם כי אני גאה בו מאוד על כך שהבחין כי חסרה הפיסקה המסכמת, כי באותו הזמן לימדתי בקורסים לכתיבה במכללה ואחד השיעורים שלי היה מוקדש למבנה מאמר מרובה פסקאות. 'רבים מבין הסטודנטים שלי מעולם לא הבינו את הרעיון,' אמרתי לו, 'והנה אתה, משיג אותם, בגילך!'?" אלי חונן בידי זהב, בדמיון מפותח ופורה וביצירתיות שופעת, ונהג לבנות ולפסל מחומרים שונים. בעיזבונו נותרו יצירות מלאכת יד שעשה: שולחן עץ וכיסא קטנים, ופסלים מחמר. אך מעל לכול, זכור אלי בזכות חוש ההומור הייחודי שלו ובשל יכולתו להצחיק את הסובבים אותו ולהביאם עד לידי דמעות. אביגיל שגיא, חברת הקיבוץ, מספרת: "אלי היה ילד מאוד חמוד. נהגתי לשבת לידו בזמן הארוחות. בכל ארוחה הוא נהג לשבת ולספר לנו סיפורים. כוח הדמיון שלו היה עשיר כל כך! הוא סיפר לנו על ארוחות ערב שבת בבית, שם הגבינה הייתה מתעופפת ודבר כזה וכזה היה מתעופף לו: בקיצור, בסיפוריו, כל דבר היה מתעופף! פעם אחת הוא סיפר לנו כיצד עוגת הגבינה עפה היישר לפניו של מיץ' [אביו של אלי]. במילים אחרות, באמצעות סיפוריו המצחיקים הוא היה מסוגל לעולל הרבה מעשי קונדס. בזמן הארוחות הוא נהג לפטפט המון. הוא אהב להצחיק אותנו. הוא היה מדבר 'אוטוסטרדה' והיה מצחיק מאוד מאוד." יום הולדתו החמישה-עשר של אלי, נחרת בזיכרון כאחד האירועים המרגשים של שנות התבגרותו. אלי, שלמד אז בבית הספר "קישון", היה נוסע אליו מדי יום בהסעה הקבועה, יחד עם חבריו אוריה ועוז. משחזרת לסלי: "חשבתי כיצד להפתיע אותו, והחלטתי לקנות לו עוגת יום הולדת מיוחדת. בלילה שלפני יום ההולדת נסעתי לביתו של עוז, והשארתי אצלו את העוגה. ביקשתי מעוז להביא את העוגה לבית הספר למחרת היום מבלי לספר לאלי מה יש בתוך הקופסה. עוז הוא מספר סיפורים נפלא והוא המציא סיפור נהדר, כפי שידעתי שהוא יעשה! כאשר אלי עלה למיניבוס, עוז אמר לו, 'שב והחזק את הקופסה בזהירות רבה. היא מכילה עוגת יום הולדת עבור אחד המורים. עליך להחזיק אותה כיוון שאתה זהיר הרבה יותר ממני.' כאשר הם הגיעו לבית הספר, עוז ואלי נשאו בזהירות את הקופסה לחדר המורים. בהפסקה, לקח עוז את אלי לחדר המורים כדי 'לוודא שהעוגה בסדר'. כל הילדים המתינו שם, וכאשר נכנסו השניים, כולם שאגו, 'הפתעה!'. עוז סיפר לי כי אלי היה מופתע לגמרי ושמח מאוד." אנקדוטה נוספת על אלי סיפקה סבתא מרי. כאשר היה אלי צעיר ביותר, סיפרה ללסלי, בן שש או שבע, שאלה אותו מה היה עושה אילו היו לו מיליון דולר. תשובתו הייתה: "הייתי קונה גרביים, מיליוני גרביים! כל כך הרבה גרביים שאפשר היה למתוח אותן סביב העולם!" לסלי: "מעניין, מדוע הוא התעניין כל כך בגרביים? בכל אופן, נראה כי הוא המשיך לגלות עניין בגרביים במשך כל חייו. לאחר מותו מצאנו בחדרו עשרות זוגות של גרביים צבאיות!" אלי התגייס לצה"ל ב-29.11.2004 ושירת בגדוד 601 של חיל ההנדסה. גם כאן, בצבא, בלט בנועם הליכותיו, באדיבותו, ובהומור המשעשע שלו. חברו, רוני רושנסקי, מספר: "אלי היה מצחיק את כולם. נהגנו לשבת עם כל החברים שלו מהיחידה והוא היה מתלוצץ על הדברים הקטנים ביותר. פעם הוא גידל שפם דק, כיוון שהוא מצא כי על פי הכללים וההוראות של הצבא מותר לגדל שפם מבלי לקבל רשות, אם כי עליך לקבל רשות כדי לגדל זקן. כך הוא גידל שפם עד שאחד הקצינים הורה לו לגלח אותו… או שהוא נהג להיכנס לחדר מלא אנשים כשפרח אדום מעטר את אוזנו. לפעמים הוא היה נכנס עם השפם ועם הפרח יחד, וזה באמת היה מצחיק. הוא עשה כל מיני תעלולים קטנים כדי לגרום לנו לצחוק. הוא היה מאוד מיוחד, אין ספק בכך." יפתח, חבר נוסף, מגולל את סיפור "עץ הוופל": "זה היה בסוף הקורס לאימון מתקדם – לאחר שהיינו בצבא כבר שמונה חודשים. היינו בבסיס הנקרא 'בא"פ לכיש' (נשמע כמו "Wafer Hill" באנגלית, שפירושו 'גבעת הוופל'). יום אחד בהיותנו שם, הלכנו לשק"ם כדי לקנות מזון ושתייה. לאלי הייתה תשוקה לוופלים ('באפלה' בעברית 'גששית'), אך בחנות לא היו ופלים. הוא אמר: 'איך ייתכן שבמקום הנקרא 'גבעת הוופל' אין ופלים?' כולנו צחקנו, אבל העניין באמת הטריד את אלי והוא חזר על כך כמה פעמים. לאחר מכן, כאשר הגענו לבסיסנו ברמאללה, הוא החליט לנטוע 'עץ ופל' כדי שלעולם לא נדע עוד מחסור בוופלים. הוא לקח אפוא אדנית, מילא אותה באדמה ושתל בה כמה ופלים. מדי יום ביומו הוא ניגש לאדנית והשקה את הוופלים, תוך שהוא אומר לכולם כי במוקדם או במאוחר יצמח שם עץ ופל…'?" ומחזק אלירן: "אני הגעתי לבסיס זמן מה לאחר שאלי שתל את עץ הוופל. ראיתי את האדנית ועליה היה שלט בזו הלשון: 'אל תעז לשאול!' לאחר מכן שמעתי את הסיפור והוא חזר שוב ושוב." זיכרון אחר על אלי, המעיד על רגישותו ועל טוב לבו, מעלה איתמר, אחד החובשים ביחידה: "כאשר רק הגעתי לבסיס, לא יכולתי למצוא את התרמיל שלי. היה זה בשעה שכולנו היינו אמורים לעבור מרמת הגולן למוצב 'אסטרא'. שאלתי כל אחד אם ראה את התיק שלי אבל איש לא ראה אותו. שאלתי את אלי והוא השיב, 'לא, אבל אני אעזור לך למצוא אותו.' חיפשנו אותו בכל מקום ולבסוף אלי שאל, 'זהו זה?' והוא מצא אותו. זה קרה כשלושה שבועות אחרי שהגעתי לבסיס. כך, אלי היה האיש הראשון שעזר לי, הראשון שהתקרבתי אליו. והוא עזר לי עד הסוף. הוא הבין שעדיין לא היו לי חברים." סמ"ר אלי כהן נפל בעת מילוי תפקידו ביום ב' בסיוון תשס"ז (18.5.2007), והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו, עין השופט. הותיר הורים, אח ואחות. שנה לאחר מותו, קיבלה אמו של אלי מכתב מחברת הקיבוץ שביקשה לשתף אותה בפגישה אקראית שהייתה לה עם אלי, שהותירה בה את רישומה: "בשעות מוקדמות של בוקר, לפני זמן רב, הגעתי לתחנת הדלק של הקיבוץ ולא יכולתי למצוא את הידית שפותחת את מכסה מכל הדלק הנעול של מכוניתי. הייתי עייפה מאוד וקצרת רוח להגיע הביתה וללכת לישון. היה ברור כי מסביב אין איש שאליו אוכל לפנות בבקשת עזרה, כאשר לפתע פתאום – משום מקום – הופיע אלי, עם החיוך הכריזמתי שלו ועם עיניו הטובות, וללא אומר ודברים הבין בדיוק מה חיפשתי. אינני זוכרת באיזו מכונית נהגתי, אך המקום שבו הידית הייתה ממוקמת היה מאוד בלתי רגיל. זיכרון זה חקוק כה חזק בזיכרוני עד כי כל פעם שאני לוקחת כלי רכב בלתי מוכר לתחנת הדלק למלא בו דלק, אני פשוט יודעת כי אלי יופיע כדי לעזור לי. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה פגשתי את אלי וכך הוא יישאר תמיד בזיכרוני."