כהן, אלי

אלי, בן לאה ומנחם, נולד בשנת תש"ח (1947), בעיירה סוק-אל-ארבע, שבמרוקו. הוריו עקרו למרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה וכך זכה אלי לחינוך יהודי בבית-הספר היסודי "אליאנס" שבעיירת הולדתו. בשנת 1956, בהיותו כבן תשע, עלה עם משפחתו ארצה. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי והמשיך בבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל", בעיר מגורי המשפחה – באר-שבע. התאקלמותו של אלי בארץ הייתה מהירה וקלה. החינוך היהודי שקיבל בבית-הספר היסודי במרוקו, שכלל גם לימוד עברית, הקל עליו את התערותו בחיים בארץ ישראל. המשפחה הגדולה, שכללה עוד שישה אחים וסבתא, הייתה לו משען שבו מצא עזרה ועידוד בשעות קשות. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, ולמרות הצפיפות בבית הקפיד בהכנת השיעורים והגיע להישגים רבים בבית-הספר. הוא קנה לו ידידים לרוב בין חבריו ללימודים וזכה להערכת מוריו. כולם ידעו להעריך את המאמצים שהשקיע בבית-הספר ואת התמדתו. הוא לא נכנע לתנאים הקשים שנאלץ ללמוד בהם, והחלטתו לסיים גם את הלימודים בבית-ספר תיכון הייתה כל כך נחושה, עד ששום דבר לא היה עשוי לעצור בעדו. את זמנו הפנוי הקדיש לפעילות במסגרת מועדון הנוער השכונתי של הגדנ"ע ולפעילות ספורטיבית בכל התחומים. במיוחד אהב לשחק בכדורגל ואף השתתף בקביעות במשחקי קבוצות נוער שונות. בזכות אופיו הנוח והחברי מצא לו חברים מחוגים שונים. הוא ניחן בכישרון מיוחד להתחבב על הבריות ולרכוש את אמונם תוך דקות מספר, וכל מי שהכירו חיבב אותו וביקש את קרבתו. אחיו מעידים שבית המשפחה המה תמיד מחברים וידידים, שבאו לבקר אצל אלי ולבלות אתו שעות ארוכות. אלי היה מאזין נבון ומבין, שידע להקשיב לזולת בתשומת לב ובכבוד. הוא עורר באנשים אמון רב כל כך עד שרבים נהגו לספר לו סודות כמוסים ואישיים ללא מבוכה ומעצורים. רבים גם היו באים להתייעץ אתו בבעיותיהם האישיות, כיוון שסמכו על שיפוטו ועל שיקול דעתו. כישרונותיו בתחום החברתי באו לידי ביטוי שלם בבית-הספר התיכון, שם היה בין ראשי המתווכחים בשיעורי החברה ובין המארגנים של כל מסיבה או אירוע. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר בהצלחה רבה וזכה בציונים משובחים בתעודת הבגרות שלו. משסיים את חוק לימודיו נקרא לשירות בצה"ל. אלי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1965 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות, נשלח לקורס-יסוד במקצועות השריון ובמסגרתו השתלם כמכונאי רכב בנזין וכמכונאי טנקים. לאחר שסיים בהצלחה את הקורס הוצב ליחידה טכנית של אחד מגדודי השדה של החיל. גם בצבא התחבב במהירות על חבריו לעבודה ועל מפקדיו. עד מהרה רכש ניסיון רב בעבודה וכיוון שניחן בידיים טובות ואמונות, התבלט ביכולתו ובכשרונותיו המקצועיים. לאחר תקופה קצרה יחסית, התמנה לסמל של היחידה הטכנית, שהפכה תחת פיקודו לאחת החוליות המוצלחות שהיו לגדוד. בתפקיד זה השתתף במלחמת ששת הימים, שפרצה בחודשי השליש האחרון של תקופת השירות הסדיר שלו. במלחמה זו הצטיין גם כלוחם מעולה, שאינו מאבד את תושייתו ברגעים קריטיים ובעל אומץ לב נדיר. בדרך נס ניצל מספר פעמים ממות בטוח. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר הוצב ביחידת מילואים ולפרנסתו החל עובד כנהג משאית כבדה. לאחר שנתיים של עבודה קשה ומאומצת, שרובה נסיעות בכל רחבי הארץ ובכל מזג אוויר, הצליח לחסוך סכום כסף, שהעניק לו הרגשה שהנה עלה על דרך המלך. הוא נשא לאישה את חברתו מרים ויחד בנו השניים את ביתם בבאר שבע. ברבות הימים נולדו להם שני ילדים, בן ובת, והם ראו אושר רב בחיי המשפחה שלהם. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אלי יחד עם יחידתו בקרבות הבלימה בסיני, ובקרבות הפריצה אל עבר הגדה המערבית של תעלת סואץ. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), הופגזה יחידתו קשות, והוא נפגע מרסיסי פגז ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ושישה אחים.