fbpx
כהן, אוֹרי

כהן, אוֹרי


בן ג'ודי והלל. נולד ביום כ"ה בניסן תשמ"ה (16.4.1985) בבית החולים "הקריה" שבתל אביב למשפחה מאושרת, חמה ואוהבת. "עוד לפני שנולד היה ילד טוב," אומרת אמו, "שכן חיכה בסבלנות עד שלושה ימים לאחר חג הפסח כדי שלאימא יהיה מספיק זמן להחזיר את הכלים של פסח למקום…" הביתה, לשערי תקווה שבמערב השומרון, הגיע אורי בשבת הראשונה שלאחר החג. בבית חיכתה לו בקוצר רוח איילת, אחותו הבכורה, שאהבה מאוד לשחק ולהיות איתו, וביחד, היו השניים צוות נהדר. את ראשית חינוכו קנה אורי בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי שבאלקנה. במהרה התחבב על כולם, ובמיוחד בלט באהבתו הרבה לספורט. קשה היה למצוא את אורי בלי כדור ביד, וגם בבית היה מסתובב עם הכדור בכל מקום ואפילו יושב לאכול כשהכדור בין הרגליים. ואם הייתה אמו מביעה את התנגדותה לכך, היה אורי מעדיף להישאר רעב – העיקר לא להיפרד מהכדור. אורי אהב להתפאר בתרגילים החדשים שלמד בעצמו, לא הפסיד אף משחק של "מכבי חיפה״, ואף חדרו, שהיה תמיד מסודר ונקי, נראה כמו חנות מזכרות של הקבוצה. כספורטאי מצטיין ייצג אורי את בית הספר בכל הנבחרות: כדורגל, כדורסל ובייסבול – "הוא היה אלוף אמיתי" – נאמר עליו. עם רוב חבריו מבית הספר היסודי עבר אורי לישיבה התיכונית שבאלקנה. אף שהיה צנוע באישיותו ושקט כלפי חוץ, עמד אורי במרכז החברה שבישיבה. חברים רבים היו לו, ועם כל אחד היה לו מכנה משותף. "היית 'אורי' של כולם," כותב חברו יאיר פורת, "בשביל כל אחד היית 'החבר הכי טוב'. לכל אחד היה משהו מיוחד איתך." אורי היה חבר של אמת, נאמן ואכפתי, הראשון לסייע לכל מי שנזקק לעזרה. "הלב שלך!!" כתב חברו רון מילר, "הוא משהו ענקי! חבר שאף פעם לא ישכח אותך בצד. תמיד כשחיפשתי עם מי להיות ועם מי לדבר, היית פה בשבילי – מקשיב, מבין ומייעץ." מוריו של אורי מתארים אותו כ"דמות אצילה ועדינה". מחנכו ורבו דני רביב: "אורי ניחן בחן אישי מיוחד, אשר השתקף במיזוג של תכונות מנוגדות אך משלימות. הוא בלט בשקט נפשי כלפי חוץ, אף כי לעיתים כי ניכר היה שהוא סוער מבפנים. … כנותו וישרותו הפנימית כיוונו אותו להיות רודף צדק ועומד על דעתו כאשר הייתה האמת בוערת בקרבו, והיה לו צורך להיות מליץ יושר ולפעול למען חבריו." ומסכם דני אדלר, רב ומחנך בישיבה: "חייכן וטוען טענות, משחק בנבחרת הישיבה ולומד, משתובב אך יודע לשים גבולות, אומר בדיחה ומסתייג בחיוך מבויש, מתקדם, גדל, מורד מעט כמתבגר, מהווה חלק חשוב במרקם החברתי של כיתתו, משמש כרב פורים, בולע את עיתוני הספורט, שואל שאלות אמוניות, עובר בגרויות בהצלחה ומסיים את לימודיו בישיבה." המשפחה הייתה בראש סדר העדיפויות של אורי, וגם עם בני המשפחה המורחבת, בארץ ובחו"ל, יצר קשרים מצוינים. "היית לי חבר כל כך מדהים," מתוודה יעל חפץ, בת הדודה, ובני הדודים זוכרים את הרגעים היפים שבילו יחד, ואת האירועים המשפחתיים שבהם כיכב אורי, מאיר את כולם בנוכחותו בשמחה הקורנת ממנו. "איך כל האחיינים הקטנים היו קופצים עליך, איך היית מרים אותם על הכתפיים בכל חתונה וחתונה ורוקד ורוקד ולא מתעייף…" כתב דודו, הרב נתן כהן. מספר שון רוֹת, בן הדוד ממונטריאול שבקנדה: "כאשר פגשתיו, הוקסמתי מהעובדה שהוא היה כל כך שונה מבן-עשרה ממוצע. … ראיתי שתמיד כיבד את הסבא והסבתא שלו, את אמו ואת אחותו, וגם כלפיי התנהג באדיבות רבה. … התרגשתי מאוד מהסבלנות ומהרגישות שאורי הפגין בניסיונותיו לסייע לי … חשוב מכול, הוא הדריך אותי בתפילות השבת, ואפילו בהליכי העלייה לתורה. … התנהגותו כלפיי משקפת התנהגות של אח בוגר. וכך אני חושב על אורי מאז ביקורי – כאח גדול." אֶבי חפץ, דודתו של אורי מניו יורק: "אורי, כל מה שעשית גרם לי להיות כל כך גאה לקרוא לך האחיין שלי. כמו קרן 'אור', שהיא באמת 'אתה' – האהבה, הרכות שלך, טוב הלב שלך, הכבוד והחיוך המתוק שלך, נגעו בכל מי שפגשת. … רכשת לך כאן בניו יורק חברים והותרת רושם עז בכולם. … אורי, הטבעת את חותמך בכל רחבי העולם." אורי היה אדם שמח ורגוע, אהב לצאת ולבלות, ללכת עם חבריו לים ולארגן ארוחות משותפות, וכמובן – לשחק כדורסל וכדורגל. "אם יש מישהו שמחייך מבין כולנו," אומרים החברים, "תהיו בטוחים שזה אורי. תמיד לוקח הכול בקלות ויודע להתמודד עם הכול. לפני הבגרויות, כולנו היינו שואלים שאלות ונלחצים אבל אורי, בשלו, היה אומר: 'עזבו אתכם, זה רק מבחן, בואו נסיים את זה ונלך לשחק 'פיפ״א' במחשב." בתום לימודיו בישיבה התלבט אורי על המשך דרכו; רוב חבריו בישיבה פנו למכינה קדם-צבאית, אך אורי ביכר להתגייס מיד ודיבר על רצונו לשרת שירות קרבי. מספרים סבא וסבתא ג'ורג' ואולגה: "היה זה לפני גיוסך לצבא, כשאמרנו לך שהיינו רוצים שתמשיך להיות ילד קטן, כדי שלא תיאלץ להתגייס. תשובתך הייתה: 'אבל זאת זכות לשרת את המדינה'." אורי שאף לשרת בחטיבת "גולני", אלא שהצבא ייעד אותו לחיל ההנדסה הקרבית. לא בקלות התרצה; את מרבית הזמן שלפני הגיוס השקיע בתכתובות עם הצבא ובניסיונות לשנות את השיבוץ, אך בקשתו לא נענתה. הקלה מאוד העובדה כי התגייס יחד עם שניים מחבריו הטובים, טוהר ובנימין; ב-30.3.2004 התייצבו השלושה בבסיס הקליטה והמיון, ויחד נסעו לבהל״ץ, בית הספר להנדסה צבאית שבצוקי עבדה, שם עברו את הטירונות והחלו את מסלול ההכשרה. החברים מספרים כי בכל רגע פנוי בילה אורי במגרש הכדורגל – "תמיד אמרנו לו שלא ישחק שם יותר מדי כדי שלא ייקחו אותו בטעות להיות ספורטאי מצטיין," הם מחייכים. ובכלל, אורי היה בחור חזק ובעל כושר טוב, והאימונים הפיזיים לא היוו בעבורו כל קושי. בתום ארבעת חודשי הטירונות שובצו אורי וחבריו בגדוד "המחץ" (ראשי התיבות של הבקעה, מיקוש, חבלה וצליחה), בפלוגת "בוקע", ועלו לרמת הגולן. שם, בבסיס "חומה" של הגדוד, נערך האימון המתקדם. מפקד היחידה, סגן-אלוף אושרי לוגסי, מספר על אורי: "אורי חדר לליבם של כל הסובבים אותו בזכות חיוכו שובה הלב וחוש ההומור שלו. הכרנו את אורי כלוחם ממושמע, ערכי ובעל כושר גופני טוב, אשר רצה להגיע רחוק ותמיד שאף לתרום עוד ועוד." אורי, שאהבתו לכדורגל לא התפוגגה מעולם, לקח חלק בנבחרת הפלוגה וזכה עימה ביום הספורט במקום הראשון. במשך כל תקופת שירותו בצבא הקפיד אורי לשמור על קשר הדוק עם משפחתו, וניצל כל הפסקה שבין האימונים לבין השמירות לשיחות עימם. בחופשותיו הקצרות בבית נאבק ברצון לישון ולנוח כי לא רצה לוותר על מפגש עם חבריו. לא אחת היה נרדם באמצע הבילוי, אבל הכול קיבלו זאת באהבה. ארבעה חודשים ארך האימון הקשה והאינטנסיבי של גדוד "המחץ", ובסיומו החלו אורי וחבריו את התעסוקה המבצעית בגזרת החרמון. בקו, כבר נראו הדברים אחרת. המחלקה החלה להתפזר; בכל פעם נשלחו שני חיילים למוצב אחד וחמישה חיילים למוצב אחר. טוהר, חברו הטוב של אורי עוד מילדות, מספר על בוקר אחד בקו שבו הייתה כל המחלקה יחד באותו המוצב. ״באותו בוקר ירד בפעם הראשונה שלג רציני במוצב, ולכן יצאנו כולנו החוצה והצטלמנו בשלג מחובקים אחד עם השני ועם איש השלג הענק שבנינו.״ לאחר הצילומים והחיבוקים, התחילה מלחמת שלג ענקית שבה השתתפו כולם. בתום ״המלחמה״ עלו כולם לאוטובוסים והתפזרו מחדש במקומות שונים. ״מאז אותו הבוקר לא ראיתי את אורי,״ אומר טוהר. ״אני מרגיש שזו הייתה מעין מסיבת פרידה שאלוקים ארגן לנו.״ שבועיים לפני נפילתו הגיע אורי עם חברו לבקר בישיבה שבאלקנה. משחזר הרב דני אדלר: "אורי תיאר מנקודת מבט בוגרת את שנותיו בישיבה. התיאור כלל בעיקר התייחסות אמונית לחיי הכיתה ולחייו האישיים, וסקירת השינויים שחלו בו לאחר סיום הלימודים ובמהלך השירות הצבאי. בדבריו הייתה הערכה לחינוך שספג בישיבה בצד ביקורת, אהבה ורצון גדול לתרום מניסיונו בכדי לשפר, לתרום ולתקן. … אורי סיפר כי בחודשים האחרונים הוא משתדל להקפיד על שמירת מצוות קלה כבחמורה. מראהו היה רציני ובוגר ומדבריו ניכר רצונו להתקדם ולתרום כמה שיותר." רב-טוראי אורי כהן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ' בכסלו תשס"ה (3.12.2004), והוא בן תשע-עשרה. "כבה אורו הפיזי של אורי כפי שהיה בעולם הזה וזרח אורו בעולמות עליונים, ואנחנו נותרנו המומים וכואבים," ספד לו מחנכו ורבו. אורי הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין באלקנה. הותיר הורים, שתי אחיות – איילת וטליה ואח – יאיר. במלאות שלושים לנפילתו ספדו לו חבריו: "אנחנו מבטיחים להמשיך לדבוק במידת החברות שהשרשת בנו ולהתחמם מהחום והאהבה שהענקת לנו, ובכך נוכל להמשיך אותך ולקיים את דרכיך. מבטיחים לך שהאש שהבערת בנו לא תכבה לעולם." כמה מחבריו של אורי התחתנו תקופה קצרה לאחר מותו. בביקוריהם בבית העלמין גילו הוריו כי לפני כל אחת מהחתונות, ביקרו החברים בקברו והשאירו לאורי הזמנה. "כשאנשים מדברים עליך," כתבה ג'ודי, אמו- "כולם זוכרים את אותם שני הדברים: החיוך המאיר שלך והאור שקרן ממך על כל אלו שבאת עימם במגע. אני מבינה כעת שלא במקרה קראנו לך אורי (האור שלי). זה מה שהיית. תמיד היית שם כדי לעזור לאנשים. … תמיד נהגת לדבר על חוסר הצדק שבעולם, ולתכנן איך יום אחד תתקן את הדברים ותחולל שינוי. … נלקחת מאיתנו ברגעיך הזוהרים ביותר. … אני מבקשת שתמשיך להאיר באורך עלינו מלמעלה." משפחתו של אורי וחבריו הוציאו את הספר "מאורו של אורי" ובו שלל מכתבים, סיפורים ותמונות המאירים את דמותו. וכך כתבו: "… נחשבת כל כך בעיני כולנו. היית קרן אור שהאירה והעשירה את חיינו בצחוק, באדיבות, בחום ובאהבה. החיוך המתוק שלך ריגש את כולנו. עם לכתך מאיתנו נעטפנו בחשכה מוחלטת. אך החלטנו שבמקום שניתן לאורך לדעוך, נדאג לשמור על בעירה מתמדת. אתה רואה, אורי, יש מעט ממך בכל אחד מאיתנו. נוכחנו לדעת שאנו מסוגלים לחבר את כל החלקים לשלמות אחת. … אוסף זה של רגשותינו יחייה וינציח את דמותך, כפי שהצטיירה בעינינו." כתב בן דודו דובב חפץ: "הגעת לעולם כהבזק שאיננו כבה, ולפחות עבורי, עזבת בהבזק בהיר עוד יותר. אני מקווה שהעבודה שביצעת כאן מביאה שלווה לנפשך, ואני מצפה לראותך שוב בינינו בעולם שונה מזה שעזבת." כתבה מוריאל ליאני, ידידה: "יש אנשים שנתקלים בהם במהלך החיים, ויודעים כי אותם לא נשכח לעולם… אור בעיניים, חיוך רחב מעומק הלב, מעשים שנעשים בשקט, בנכונות ומכל הלב – אלו תכונות שנחרטות בזיכרון ולא נותנות מנוח… אורי הוא לא אדם שייתן מנוח – הוא אדם לזכור, להעריך וללמוד ממנו… אורי, במותו ציווה לנו את החיים – את העזרה – את החיוך… והכי חשוב – את האור." חבריו של אורי נפגשים בביתו בשבתות וקוראים תהילים לעילוי נשמתו. במלאות שנה לנפילתו ספד לו איתי שוורץ, בשם החברים: "על מצבתך כתוב: 'האיר פנים לכל אדם, אהוב ואוהב את הבריות.' המילים האלו היו כמו אבוקה בליבך. אבוקה שבערה בליבך כל הזמן ושעל פיה גם הלכת, ושעל פיה תשתדל ללכת. גם אנחנו. אנחנו עומדים פה היום על מצבתך, ואומרים לך בגאווה: אורי – לא שכחנו אותך וגם לא נשכח אותך לעולם. היית בליבנו תמיד, ברגעים הקשים, ברגעים הכואבים, אבל במיוחד ברגעים היפים. נזכור אותך אורי, ולא נשכח לעולם." כתב הלל, אביו: "אורי שלי, כשמך כן היית, מאיר מאורו של ד׳ ושלחך ד׳ אלינו כדי שתאיר לנו את דרכנו בעולם הזה, אך אנו לא הצלחנו לקלוט ולקבל את כל האור הבוקע ממך. … חיוכך המיוחד לא מש מאיתנו והילת האור שהייתה סביבך מלווה אותנו. אורי, אתה כה חסר לי. אתה חסר לכולנו." כתבה ג'ודי,אמו: "… כן, אורי, השארת לנו את אגדת חייך. כולנו למדנו, שאין דבר יקר יותר מהאהבה שיש לאדם כלפי משפחתו וחבריו. אתה, יקירי, בני היקר, השארת הרבה מאוד אהבה מאחוריך…"

כובד על ידי

דילוג לתוכן