בת מיליה וראובן. נולדה ביום ד' בשבט תשי"ט (13.1.1959) במושב אלישמע. אחות לדורית, יצחק, גאולה, לינה, יוסף ותקוה. אביבה, ילדה בריאה בגופה ובנפשה ונמרצת מאוד, הייתה גם תלמידה טובה שהשיגה ציונים מעולים. את לימודיה החלה בבית-הספר היסודי שבכפר מל"ל והמשיכה לבית-הספר התיכון "בית ברל", שם סיימה את חוק לימודיה. היא הייתה קשורה מאוד לבית ולמשפחה, אהובה על הוריה ועל אחיותיה ואחיה. בלטה בחריצותה ועזרה רבות לאביה במשק המשפחתי: קצרה את הירק, חלבה פרות, השקתה את אדמות הכותנה שבמושב, עבדה בלול, חילקה אוכל לחיות, שמרה ורעתה פרות וכן אספה בדים. אביבה התאפיינה בחכמתה ובדרך המיוחדת שבה אהבה תמיד לעזור לכולם – למשפחה הקרובה והמורחבת ואף לקהילה. בשמחות, בעצב ובכל מצב הייתה שם עבור מי שנזקק לה. מילדותה הייתה ספורטיבית, אהבה מאוד מוזיקה וכל חייה רקדה ריקודי עם. במחצית חודש מרץ 1977 התגייסה אביבה לחיל הנח"ל. תחילה שירתה בקיבוץ מגידו, שם עבדה עבודה חקלאית מלאה. אביבה זכתה להערכה רבה הודות לחריצותה ולתרומתה הרבה לעבודה בקיבוץ וחברי הקיבוץ אימצו אותה לביתם וללבם והתייחסו אליה כאל בת. בהיותה ציונית בכל רמ"ח אבריה, החליטה אביבה להמשיך את דרכה כאזרחית עובדת צה"ל במ.ר.צ. שבתל השומר, ובחורף 1990 החלה את שירותה בצבא הקבע, בחיל הרפואה בבה"ד 10 כנגדת לוגיסטיקה. עשתה חיל בשירותה וזכורה כנגדת טובה, מעניקה ועוזרת. בהיותה בת עשרים ושש נישאה אביבה לבחיר לבה מנשה. בן זוגה היה בעל דואג ואוהב שידע להעריך את אופייה הנמרץ והטוב. בני הזוג קבעו את ביתם בנס ציונה, מקום לידתו של מנשה. במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים: מורן – הבכורה, מילי – השנייה ובן הזקונים ציון. אביבה הייתה קרובה לטבע, התעניינה בביולוגיה, במדע, ברפואה ובידע רפואי ואת בתה הבכורה, מורן, שלחה לשרת בצבא כחובשת. היא עצמה השתלמה באוניברסיטת "דרבי" וסיימה תואר ראשון במנהל עסקים. בגיל ארבעים וחמש כבה חיוכה של אביבה עת חלתה במחלה קשה. מאז, ובמשך שנתיים וחצי, סבלה ייסורים רבים. בני משפחתה האוהבים – בעלה וילדיה, הוריה ואחיה – לא משו ממיטתה ועמדו לצדה לכל אורך התקופה הקשה, דואגים ותומכים בה עד יומה האחרון. ביום ה-15.8.2005, יום ההתנתקות, התנתקה גם המשפחה מביתה בנס ציונה ועברה לכפר סבא. אביבה, שכה רצתה לעבור דירה כשתשתחרר מצה"ל, נאלצה לעבור בחיפזון בכדי להיות קרובה למקום הולדתה ולבני משפחתה. מחלתה של אביבה הכריעה אותה ביום ז' באלול תשס"ו (31.8.2006) והותירה את אוהביה בתחושת כאב והחמצה. בת ארבעים ושבע וחצי במותה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב הולדתה, אלישמע. השאירה אחריה בעל, שתי בנות ובן, הורים, ארבע אחיות ושני אחים. על קברה נחקקו מילות הפסוק שכה אהבה מספר תהילים: "שיר למעלות אשא עיניי אל-ההרים, מאין יבוא עזרי: עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". הספידה בעלה מנשה: "אישה ואם אוהבת ודואגת, עקרת בית למופת – אין כדוגמתה, ידה בכול והכול בה. כל חייה עבדה קשה להשיג את מטרתה וכשהגיעה לבאר, לא הצליחה לשתות ממנה. השאירה חותמה בכל מקום שהייתה בו, שימשה כאם לכל חייליה. ציונית בדם ובנפשה, 'מורעלת' לצבא. … הרצון להגיע לבר מצווה של בנה היה עז והגיעה אליו. נפרדה מאתנו בטרם עת כשהיא מותירה אותנו פעורי פה – למה זה קרה לה?". מילי, בתה של אביבה, הקריאה בהלוויה שיר שכתבה לאימה ב-5.1.2006: "יום אחד גם אני ארצה לראות אותה חיה נקייה מהכל, ונושמת בשלווה היא תרצה לראות אותי שמחה כלום לא יעזור לשנות את גודל האור התקווה כבר מתה כל דבר שמת דחוק בפינה החשוכה תמונה רעה נמצאת בביתה של אותה אחת שחולה שכל יום יושבת וכועסת כי כמה זמן לא תוכל ללכת אמא, תמיד אזכור אותך ברגעים היפים שהיו לך לפני המחלה, כשהיית שמחה ותמיד הראית שאת אוהבת את כולם. בשבילי את האמא הכי טובה בעולם, לא משנה מה היה. את לא היית, את עדיין, את תמיד איתי בלב ובנפש. אסיים עם פסוק מ"שיר למעלות" שאמא אהבה "שיר למעלות אשא עיניי אל-ההרים, מאין יבוא עזרי". הוסיפה אחותה לינה: "יהי שמה כרוך בצרור החיים עם כל הצדיקים ותהיה מנוחתה בגן עדן. אמן". בעלה של אביבה שוקד על הכנת חומר לזכרה שיתפרסם באתר האינטרנט של חיל הלוגיסטיקה.
