כהן, אברהם-אלברט

אברהם (אלברט), בן רחל ושמעון, נולד בשנת תשי"ג (1953) במרוקו. בשנת 1957 עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בבית- שאן. אחרי מספר שנים עברה המשפחה להתגורר בנהריה. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעיינות" בבית-שאן ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "כצנלסון" בכפר סבא, כשהתגורר בפנימייה לחינוך תיכון "שטיינברג" במקום. אברהם נתקל בקשיי קליטה, כפי שקורה לפעמים לעולים חדשים המגיעים לארץ חדשה. אולם הוא הצליח להסתגל, למרות התנאים הקשים, והשתלב במהרה בכל חברה שנקלע לתוכה. חוסר הכנה מתאימה לא מנע אותו מלהיות אחד התלמידים המצטיינים בבית-הספר התיכון. הוא הציב לעצמו אתגר – לרכוש ידע והשכלה. לכן שקד על לימודיו והגיע להישגים מעולים. בתחילת דרכו בפנימייה היה בישן והסתגר בתוך עצמו. הוא השקיע את כל מרצו ואונו בלימודים ונמנע מהשתתפות בפעילות החברתית של בני גילו. אולם כשהתבגר גדל ביטחונו העצמי והוא הפך דמות מרכזית בחיי החברה בפנימייה, והיה אף ראש וראשון למעשי הקונדס ולתעלולים שעשו חניכי המוסד. הוא התקבל למגמה הריאלית של בית-הספר, שבה למדו התלמידים הטובים ביותר ועובדה זו נסכה בו תחושת ביטחון בכוחו. הוא התגלה כספורטאי מצטיין, בעיקר במשחק הכדורגל והפך לאחד מעמודי התווך של קבוצת הכדורגל בפנימייה. יותר מכל ניכרו כישרונותיו בתחום הדרמה והמשחק. הוא התגלה כשחקן תיאטרון מצויין, ומשנמוגה אימת הקהל עליו, היה לשחקן הראשי בהצגות, שהועלו בבית-הספר. מוריו וחבריו מעידים עליו כי היה נער חביב, צנוע ונעים הליכות. בכל תקופת היותו בפנימייה הרבה לדאוג למתרחש בביתו. משפחתו עברה מבית-שאן לנהריה ונאלצה להתמודד עם קשיי המעבר והקליטה במקום החדש. אביו נאלץ להסתגל למקום עבודה חדש ואף אמו יצאה לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אברהם היה שרוי בדאגה תמידית לנעשה בבית, ולעתים גבר רצונו לצאת לעבודה, כדי לסייע להוריו ולהקל עליהם את מעמסת הפרנסה של המשפחה מרובת הנפשות. יחד עם זאת ידע כי כדי להצליח בחיים עליו לסיים את הלימודים בהצטיינות. מוריו מציינים את התנהגותו הטובה, למרות שהיה שרוי במתח בגלל דאגתו לבני ביתו. מחשבותיו לא הפריעו לו להתרכז בלימודים ולהשתתף בפעילות החברתית. אברהם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים קורס נהגי טנקים ואחרי-כן סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים. הוא נשלח לשרת בחטיבת השריון 7 והשתתף באימוני החטיבה ובפעילות מבצעית ענפה. הוא היה חייל מסור וממושמע, איש צוות למופת ובעל מקצוע מעולה. הוא הכיר את הטנק שלו על בוריו וידע להקנות מהידע הרב שלו לפקודיו. הוא התגלה כמפקד טנק מעולה והיה מקובל על מפקדיו ועל חבריו ליחידה. עוד בהיותו בשירות הסדיר הועלה לדרגת סמל-ראשון. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הייתה החטיבה שלו בקו האש ברמת הגולן והשתתפה בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים. בכל ימי המלחמה, כמו בימי מגוריו בפנימייה, דאג אברהם למשפחתו ולשלוות נפשה לכן הקפיד לכתוב להם ולהרגיעם. ביום 17 באוקטובר כתב להוריו: "פה המצב שקט והכל נמצא בשליטתנו, כך שפה יותר בטוח מאשר בנהריה. שמעתי שנפלו קטיושות". שלושה ימים לפני נפילתו כתב להוריו: "הביאו אותנו לבית ההארחה בכפר בלום… אין לכם מה לדאוג. אם מאפשרים לנו לבוא לבית הארחה, סימן שהמצב הוא טוב". בקרב לכיבוש תל-שאמס ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נפגע הטנק של אברהם בהפגזה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, אברהם ז"ל, הוכיח את יכולתו האישית והמקצועית כמפקד טנק ועמד בגבורה לנוכח האויב הסורי".