כבתי, נחמיה

בן נעמי ושלום, נולד ביום כ"ח באב תשי"ד (27.8.1954) בחדרה. תחילה התגוררה המשפחה במעברה ליד חדרה ובשנת 1957 עברה לגן-יבנה. בהיותו בן 6 השתקעה המשפחה באשדוד. נחמיה התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי "רמבם". הוא היה תלמיד חביב, מקובל על המורים ועל חבריו, וסיים בהצלחה את בית-הספר. נחמיה המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון-חקלאי "עיינות", אבל אחרי שנת לימודים אחת חזר למשפחתו באשדוד והמשיך ללמוד בבית-הספר המקצועי "רוגוזין". הוא סיים כיתה י"ב במגמת מכונאות-רכב. מגיל צעיר הוטל עליו לעזור בפרנסת המשפחה והוא סייע לאביו בחנותו באשדוד. היה בן מסור ושימש משענת לאחיו ואחיותיו. תחביבו היה ספורט. בפברואר 1973 התגייס לצה"ל. אחרי שעבר את מסלול הטירונות הוצב בחיל-ההנדסה כמכונאי נגמ"ש. נחמיה השתתף במלחמת יום הכיפורים בסיני, ואחרי המלחמה, בדצמבר 1973, עלה לדרגת רב"ט. הוא עבר שורה של קורסים ובאפריל 1974 עלה לדרגת סמל. נחמיה שוחרר מן השרות הסדיר בפברואר 1976. עם שחרורו חזר למשפחתו ולחנותו של אביו. הוא התחתן ונולד בנו בכורו. מאושר היה בחיק משפחתו והקרין שמחה על סביבתו. הוא התבלט בטוב לבו ובהליכותיו הנאות. עם פתיחת מלחמת שלום הגליל נפרד ממשפחתו ויצא לגדודו בחיל-ההנדסה. הוא הוצב בגדוד לוחם, בנגמ"ש של מפקד פלוגה שפרצה בגיזרה המזרחית בלבנון ופילסה דרך לאוגדה המתקדמת. ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) התנהל קרב קשה, מול הארטילריה הסורית. סמוך לכפר חוש-א-דנייבה הנחיתו הסורים הפגזה כבדה על פלוגתו. נחמיה נפגע ונהרג. בן 28 היה במותו. נחמיה הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי באשדוד. הוא השאיר אחריו רעיה בהריון ובן, הורים, אח ושתי ואחיות. חמישה חודשים אחרי שנפל נולדה בתו ונקראה על שמו – נחמה. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "סמל נחמיה שירת בגדוד ההנדסה. הוא היה חייל מסור, מקצועי, מוכן תמיד להתנדב ולעזור לחבריו, מעבר לחובתו, תוך רוח צוות למופת". מפקד יחידתו ציין: "נחמיה היה חייל טוב וממושמע, בעל חוש הומור בריא, תמיד השרה אווירה נינוחה סביבו. תכונות אלו התלוו לאחריותו בעבודה. תמיד ביצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. הוא אהב לעזור לחבריו וניתן היה לסמוך עליו בעת הצורך".