כבשנה, אורי

אורי, בן שרה ואבנר, נולד ביום ח' בסיון תש"ט (5.6.1949) במושבה כנרת והוא דור שלישי לבני המושבה. את חוק לימודיו העממיים סיים בקבוצת כנרת הסמוכה למושבה ואחרי-כן השלים את הלימודים התיכוניים בבית-הספר המקצועי של רשת "עמל" באפיקים. בחור חסון ויפה תואר היה אורי, בעל מבנה אתלטי ואוהב ספורט בכל לבו. הוא היה חבר במועדון השיט של עמק הירדן, שיחק בכדורסל והתעניין גם בטניס. מתמיד בלט בעצמיותו ומילדותו ראו בו "טיפוס". פניו היפות היו חמורות-סבר וכאשר חייך, הייתה בחיוכו תמימות רבה. אורי הצטיין ביושר רב, ביחס עמוק לקרקע, שהיה קשור אליה מאוד, ובאהבה גדולה לארץ, לגליל ולכנרת בפרט. הוא אהב לשוט לבדו על הכנרת במפרשית וידע להשתלט על מימי האגם ההפכפך ולאסור לרצונו את הרוח המשתנה. חבריו העידו עליו, שאופיו השקט והמרוסן עוצב במידה רבה תוך כדי השיט שאהב. אורי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 וכיוון שהיה בוגר בית-ספר מקצועי, הוצב לחיל החימוש. אולם הוא דרש להציבו לחיל קרבי, ואכן אחרי שסיים את האימון הבסיסי השלים קורס צניחה וקורס מ"כים. באפריל 1969 נשלח לקורס קציני חי"ר ולאחריו השלים קורס קציני תול"ר. בכל הקורסים שעבר בצה"ל הגיע לציונים טובים מאוד ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. אורי התנדב לפעולה בכראמה והשתתף בקרבות רבים ונועזים, אך צנוע היה וחבריו לא הצליחו להוציא ממנו סיפורים על פעולות אלה. כשהיו שואלים אותו דבר עליהן היה מושך בכתפיו ומתחמק. חוות הדעת שמסרו מפקדיו לקראת השחרור היו: "קצין ומפקד למופת, מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, משמש דוגמא אישית לפקודיו ולמפקדיו". הידע הטכני הרב שלו צוין גם הוא בחוות הדעת של המפקדים. בתחילת חודש אוקטובר 1970, שוחרר אורי מהשירות הסדיר, חזר למושבה כנרת והקים בה את ביתו. הוא אהב את עבודת האדמה בכל לבו, כפי שאמר: "אני מרגיש שאני רוצה לעבוד את האדמה ממש, בידים, עבודה פיזית. אני מרגיש שאני מאוד אוהב את האדמה ואיני יכול להתנתק ממנה". בשנת 1972 הצטרף לקואופרטיב "אגד" בטבריה ועבר עם אשתו ובנו הפעוט לגור בעיר. אולם תמיד אמר: "יבוא יום ואשוב להיות חקלאי ואגור בכנרת". מי שלא הכיר את אורי מקרוב לא יכול היה לשער שבאותו "פייטר" טמונה אהבה עמוקה כל כך לחיי עבודת האדמה השלווים. "אני רוצה", נהג לומר, "לגדל במו ידי צמחים באדמה. פה בכנרת נולדתי ופה גדלתי, אני קשור למקום כמו בשורשים. זה המקום שלי ואני רוצה שצור (הבן) יגדל כאן גם הוא". אורי היה חבר מסור ונאמן בסניף "אגד" בטבריה, הוא מילא את המוטל עליו ברצון ובמסירות רבה. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא אורי לסניף שהיה בכוננות. הוא לא חדל לטלפן ליחידתו, עד שהשיג את הקשר המיוחל. אחרי-כן פלט "שלום ולהתראות" ואץ להצטרף אל יחידתו. הוא ריכז את אנשיו וירד אתם לראס-סודר, ובראש יחידתו נקלע לקרבות עזים נגד הכוחות המצריים. באחד הקרבות, ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) יצא אורי לבדו כדי לבדוק את השטח, ושם נתקל במארב אויב ונפל חלל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכנרת. השאיר אחריו אישה ובן, הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. כתבה עליו ידידת משפחה: "בזכות אותם בחורים נפלאים כמו אורי ניתן יהיה להמשיך ולגדל בנים גאים וזקופים, שאינם מורידים את ראשם, אינם יראים-נרתעים מלהלחם בים סוער של האיבה שמסביבנו". ועוד הוסיפה: "האמונה צריכה לחזק אתכם כהורים, כי אתם גידלתם בן לתפארת, שלא אכזב בימי סער ומבחן". גם שר הביטחון, במכתבו למשפחה האבלה, ציין את אופיו ואת פועלו של אורי, כקצין צנחנים למופת, שניחן בכושר הדרכה ומעש, והוביל אחריו את פקודיו בתבונה ובגבורה. דברים לזכרו של אורי פורסמו בספר "לחברינו" שיצא לאור לזכרם של חללי "אגד", בביטאון ארגון עובדי הסוכנות היהודית "מבע" ובחוברת שהוצאה לאור לזכרם של בני עמק-הירדן ורמת הגולן, שנפלו במלחמת יום-הכיפורים.